אני זוכר את הערב ב-1967 שבו השתנה עולמנו. המחט שהסתובבה על הפטיפון רעדה מרוב התרגשות. "סרגנ’ט פפר" היה הרגע בו הרוקנ’רול הפך לאמנות. לא היינו צריכים לחכות לאלבום הזה כדי להבין כמה שגה משרד החינוך כשאסר על הביטלס להיכנס לארץ. "סרג’נט
שאלה: למה הקהל בנוקיה נשאר לשבת ב – Congratulations? לא רק בשיר הזה. גם ברוקנרולים – היכל נוקיה נשאר לשבת. האיש הצעיר על הבמה בא לרקוד, וכל הקשישים, רובם צעירים ממנו, נשארו תקועים. בואו נסגור עניין אחד. האיש נראה צעיר
שנחזור לשורשים, הסגנון שינק מהרגאי של ג'מייקה? כדי להתאהב מחדש באהוד בנאי – זה ממש מתאים. בנאי לא זמר דאב,אבל הגרוב הזה מה-זה מתאים לו, כלומר לשירים מתוך "אהוד בנאי והפליטים" שהוא בחר לעבד ולהפיק בעזרתו הצקצועית של בנו הנדלר.
מי היתה צריכה יותר את הדואט? שרית חדד את אודיה אזולאי או להיפך? ניתן לזהות בקלות מגמה מסחרית של דואטים במוזיקה המזרחית בישראל. מהותה – חיזוק מותגים אמנותיים – שיתופי פעולה כאמצעי לחשיפה. דואט בין שני אמנים פונה לשני קהלים
