השיר נכתב לפני הסדרה "המרוקאים החדשים" כהתרפקות על הסבתא התוניסאית שמבטאת את האהבה והחום למשפחה בין השאר בתבשילים שהיא מכינה בסירים הגדולים. נזכרתי בזוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון, זמרת החצר המוערצת אצל מוחמד החמישי ברבט מרוקו, שחיילים נלחמו בסכינים לפלס דרך אל שולי שמלתה לנשק את קצות אצבעותיה, והיום ניתן למצוא אותה באשקלון ליד לשכת הסעד.
בשיר שי נחייסי שואל על הסבתא – איפה את מאדאם, ומתכוון למעמד שלה פעם. היום היא אמא-סבתא שמבשלת. כל מה שנותר לה עכשיו, כל עולמה – זוהי המשפחה סביבה. מלבדה אין לה דבר, פרט מלבקש שהאל יתן שמחה וכוח להמשיך.
הסבתות שנשארו בדירות הישנות בשיכונים הן מעין אנדרטאות למה שהן היו פעם. הדור הצעיר מחזיר להן אהבה, אבל הוא כבר אינו שם, בתוניס של ימי הקהילה הזוהרים.
המוסיקה מחוברת לנרטיב במנגינה, בטון המתגעגע-מדוכדך, אבל היא רחוקה מהצלילים והקולות שסבתא גדלה עליהם. נחייסי שר מתוך ליבו, ומעטר בגוונים מזרחיים. אין כאן סינתזה מיוחדת אלא קו מלודי עדין ואותנטי של התרפקות. המרחק כנראה גדול מדי כדי להתמזג עם עולמה המוזיקלי-תרבותי של האישה הקשישה. השיר הזה הוא בעיקר פרספקטיבה אמינה של הזדהות והערצה.
במאי קליפ: בן קוטי
שמש של תוניס מאירה/ ידיים מצטרפות לתפילה
בדממת הבית כך את היום מתחילה / מי שם איתה?
חריקות שולחן מתנדנד / נקישות על ספל בודד
דלתות הבית כבר מזמן לא פתוחות/ לקולות
ושם היא יושבת אותה פינה/ והילדים שוב רצים סביבה / סירים עמוסים באהבה
הדירה הישנה בשיכון עליה/ לחלון מביטה אלוהים תן שמחה/ משפחה
כל הצדיקים בתמונות / בארון ספרים זיכרונות/ איך היה יושב איתה/ ומברך ארוכות
שם היא יושבת אותה פינה/ צמידים של זהב מעטרים ידה/ שכנים שעוברים וקוראים בשמה
הדירה הישנה בשיכון עליה/ לחלון מביטה אלוהים תן שמחה
משפחה/ הדירה הישנה בשיכון עליה/ לחלון מביטה אלוהים תן שמחה/ משפחה
שמש של תוניס כבר ירדה/ איפה את מאדאם?
