אף לא אחד מהשופטים רצה בשלב הזה של התחרות לשבת בכסאו של רן דנקר. הוא קיבל את קבוצת הצעירים המשובחת ביותר בתחרות. כללי המשחק מחייבים וגובים קורבנות של ממש. אני מדבר על כשרונות ורסטיליים כמו עומר שוקר שמסוגלת לעבור בקלות מסווינג קלאסי כ – Fly Me To The Moon לפופ כמו Eternal Flame של הבאנגלס. ההתחבטות הגיעה הפעם לשיא. ניפויה של שוקר – הפסד לתוכנית  בשלבים הבאים. ללא ספק: אחת המועמדות שהיו צריכות להתחרות על ייצוג ישראל בתחרות באיטליה.
גם אחרים שנופו מהכיסאות היו מצוינים: ליזה אורמן שבחרה לשיר You Don't Owe Me, להיט הסיקסטיז הפמניסטי של לסלי גור, היא מסוג הזמרות ששרה מתוך הבנת טקסט, והיא נתנה ביצוע אינטיליגנטי ולא "מתוק" מדי לשיר, כפי שגפן תיאר אותו.
עילאי אלמקייס עשוי גם הוא מחומרים של זמר רב תכליתי בעל קול, אישיות ואינטליגנציה, שעובר מהז'אנר הים תיכוני לשיר אהבה נשי כמו "כלום לא טעים" של קרן פלס בביצוע אישי נפלא.   מעניין למה אלמקייס מסוגל עוד להגיע בדרך לגמר.
צלש"ים גם לשחר אדמוני על "לבן בחלום שחור" של "איפה הילד", לאגם אבוחצירה על Space Oddity הקלאסי של דיוויד בואי ולליה נביפור על הביצוע המעודן של "יפה כלבנה" של אביתר בנאי.
רן דנקר התחבט והחליט. לא הוא הבעיה אלא  מועמדים שהולכים הביתה, כאלה שיש להם פוטנציאל גבוה להגיע רחוק. מצד שני: לא בונים קריירה על תחרות ריאליטי, ומי שיתמיד יבנה את עצמו מחוץ לתחרות. את החשיפה הוא כבר השיג.

עילאי אלמקייס – כלום לא טעים