מצליחים להשתתף בצערה? אני מתקשה. לישי סלמאן מקוננת כתב אשמה שנשמע כמו קופי-פסט של שירי אכזבה-מרירות נשיים בז'אנר הים תיכוני. אני מדבר על הפנייה ל"נאשם" בגוף שני בטון מקונן מסתלסל, ממחזרת ערימת קלישאות מ"ניגוב הדמעות" ועד  "לאסוף את כל השברים" ו"חי בסרטים". מה כולל כתב האשמה: הוא חיפש בה את השלמות אבל לא נתן לה הזדמנות, חשד בה ("של מי את?") כמו שהיא חשדה בו. עכשיו כשהוא רוצה לחזור אליה, היא חושפת ומגלה – "זייפתי".
מה הסיפור? שיחקה אותה פייק לאב? מהטון והמתכון – לא הכי משנה מה האמת. הטון – אחלה. מסלסלת את קינתה ברגש בהפקת פופ שמוציאה אותה לנתיב מיינסטרים אלקטרוני מלוטש שמשרתת את המתכון.  יש לי בעיה עם המתכון הכאילו בטוח. קחו מסלסלת רגש טובה,  תנו לה להפעיל מנעד על סיפור נוסחתי של משבר יחסים, קשטו בתערובת מנצנצת של מזרח ומערב, הגישו את המוצר בגימור חבל"ז. לישי סלמאן נהנתה מכל הטוב הזה, אבל בסופו של דבר זה נשאר מתכון.  זו הסיבה שאינני מצליח להשתתף בצערה.

לישי סלמאן תדע שזייפתי בימוי: במאי: טל הנדלסמן ועמית ימין

בסוף היום כשהראש כבר נמחק/ רציתי רק לברוח לא להרגיש את המרחק
ראית בי רק טעויות/ פשוט רציתי לא להיות עוד אחת/ עוד אחת.
אז בוא, חיזקת את הפחדים שלי/ ידעת כל מה שעושה לי רע
ניגבת את הדמעות שלי/ ו״בייבי את חולשה״
חיפשת את השלמות אבל לא נתת הזדמנות/ ועכשיו אתה חוזר חוזר אלי
אז אם אתה בא תדע שזה לא תמיד יהיה/ מה שחשבת. מה חשבת?
לבד במיטה חצי ישנה תפסת לי את היד ושוב לחשת/ ״של מי את?״
אז בוא תגיד לי מאמי של מי אתה?/ אתה חי בסרטים איך לא עזבתי
תדע זייפתי/ תראה למדתי לאסוף את כל השברים/ כמעט כל לילה המשכתי הלאה.
תראה בסוף הכל חוזר זה רק עניין של זמן/ איך פעם הייתי בוכה לך תגיד/ ״לאן הולכים מכאן??״
איך כלום לא הסתדר והכל עכשיו אחר/ אולי תבין שזה נגמר?
אז אם אתה בא תדע שזה לא תמיד יהיה/ מה שחשבת. מה חשבת?
לבד במיטה חצי ישנה תפסת לי את היד ושוב לחשת/ ״של מי את?״
אז בוא תגיד לי מאמי של מי אתה?/ אתה חי בסרטים איך לא עזבתי
תדע זייפתי./ תראה למדתי לאסוף את כל השברים/ כמעט כל לילה המשכתי הלאה .