רבים מודאגים באופן מתמיד ממה שאחרים חושבים עליהם. אצל לא מעטים מדובר בחשיבה אובססיבית הנוגעת אף לדברים קטנים וחסרי חשיבות או לדברים לא ריאליים בעליל. דויד חברון כתב שיר על התסכול הזה. אצלו הוא מתנקז למוסיקה: "ורוב הזמן ניגנת אקורדים מוקטנים שמתחבאים/ נגן עכשיו מזו׳ר – שיהדהד לעולמים".
זהו הרצון להגיע לביטחון עצמי מלא בלי תסכול ואכזבה מעצמך בכל פעם שייעלו בך ספק ופחד, להרגיש טוב עם עצמך, להעז לקפוץ למים, ולא להיעצר מפחד הדחייה, להשתחרר מעכבות והפחדים של "מה שהם חושבים".
דויד חברון העצים את סיפור תסכולו ברוק קצבי, שאינו מבטא רפיון נפשי, אלא דוקא עוצמה של אמונה בהיחלצות מהתסכול. הגיטרות משמיעות קולן בעיבוד משדרג, עד כדי כך שהן משאירות את קולו מעט מאחוריהן, אבל עדיין מצליח להביע את עומק התחושה והאובססיה להישמע באקורדים גדולים.

דויד חברון שמע קולך

אתה מזמן לא מה שהם חושבים/ לא אני לא מצליח – לא לא לא מצליח
ידיך מנסות לגעת בכוכבים/ לא מגיע לא לא לא מגיע…
הם רואים אותך ולא תופסים/ תופסים אוויר – רסיסי מילים
ורוב הזמן ניגנת אקורדים מוקטנים שמתחבאים/ נגן עכשיו מזו׳ר – שיהדהד לעולמים

שמע קולך שמע קולך אהההה..
אתה מזמן לא מה שהם חושבים/ רץ למרחקים נופל בעמוקים
הם רואים אותך משתוממים
פוחד מהצלחה שרירים רועדים/ ידיך הודפות קולות אחרים
אתה יכול עליהם באלפים
ורוב הזמן ניגנת אקורדים מוקטנים שנזהרים/ נגן עכשיו מזו׳ר – שיהדהד לעולמים
שמע קולך שמע קולך אהההה..
ורוב הזמן ניגנת אקורדים מוקטנים שנזהרים/ נגן עכשיו מזו׳ר – שיהדהד לעולמים
שמע קולך שמע קולך אהההה..

דויד חברון – בטון האדמה

דויד חברון פייסבוק