במלחמה הזו המוזות יותר בוכות מאשר צועקות. . כותבים הרבה שירים. שרים בכיכרות, בבתי חולים, בבתי קברות. המוסיקה הפכה חלק בלתי נפרד מההוויה של מלחמת חרבות ברזל. שירי עידוד, שירי הזדהות, שירים לנופלים, שירי תקווה. שיר זעם ונקם.
המוזיקה מפסיקה להיות גורם אוטונומי מבודד, גם אם המאזין היה רוצה בכך. היא מושפעת מהאלימות בסביבה, מההזדהות עם הקולקטיב, כשהקשב מופנה מטעמי הישרדות לקולות מזירת הקרב. מצד שני – יש שהפסיקו להאזין למוזיקה כאילו איבדה את ההיגיון והחשיבות שלה לנוכח מראות המלחמה. הם ייצמדו למסכים, יאזינו לקולות הלחימה, לסיפורים של הנופלים והחטופים.
בגדול, מוזיקה נחשבת בדרך כלל לעניין חיוני. היא זו שמביאה לא פעם להתעלות, ונועדה לרגש. כוחה של המוזיקה נקבע במידה רבה בסיטואציה שבה היא משמשת. להקת שלווה הצטרפה למשפחת החטופים לשירת "שלום עליכם" במאהל החטופים בת״א, כדי לרומם ולעודד. שרים "עם ישראל חי" במציאות של אלפי נרצחים ונופלים, משפחות שכולות.
"לצאת מדיכאון" של יגל אושרי להט בימי המלחמה והתפשט כשריפה בשדה קוצים אצל המוני בית ישראל, כי הוא דיבר על כאב מעמדה אופטימית. בדי־אן־איי הישראלים הם אנשים שמחים. יש שירים שהם עצובים במלודיה אבל בטקסט משדרים אופטימיות, ויש שירים מיליטנטים כמו הראפ "חרבו דרבו" של נס וסטילה, שיר ויראלי שממשיך להתפוצץ בטירוף כחגיגת זעם אופורית ומתלהמת הקוראת להרג של תושבי עזה כנקמה על הטבח של ה-7 באוקטובר.
גם בשעות החשוכות של הלילה/ תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך/ את עצמך, את הדרך הביתהתמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה/ מיליון רכבות דוהרות עד אוסטרליהמחפש רחוק את מה שנמצא לך/ מתחת לאף, כל מכשול זה מדליהקם ונופל אבל בדרך שלך/ להתמודד עם הפחדים, לקפוץ למים עמוקיםלשחות עד הסוף, להגיע לחוף עד הלילה/ להאזין גם לשירים כי זמרים הם הרופאיםהכי טובים שיש למדע להציע/ עוד יבואו ימים טובים, אני מבטיח/ עוד יבואו ימים טובים
מוסיקה לא הופכת אנשים מרעים לטובים או מעצובים לשמחים, אבל היא יכולה לצבוע סיטואציות שאנשים נמצאים בהן באופן שתשפיע עליהם להרגיש, לחשוב ולהתנהג בכיוונים מסוימים.
כמסקנת מקרו אסור שיגיע היום שבו המוזיקה תמות. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיה. ההיא סם החיים גם כאשר מדובר במוות.
שרים במלחמה יגל אושרי – לצאת מדיכאון
