לא הייתי שם, וטוב שלא! היכל מנורה 15.2.24. עדן חסון פוצח במחרוזת שירי עם ישראל חי כדי להרים את ההיכל על קהלו באקסטזה, בחאפלת ענק. ממש בעת כתיבת שורות אלו, אני שומע מעל ביתי את רעש המסוק שמביא פצועים מעזה. על צג הטלפון מתנוסס כמעט כמו בכל בוקר שמו של חייל שנהרג, "הותר לפרסום". החטופים שנמקים במנהרות, אלפי משפחות נמצאות בשכול ובאבל על הנרצחים וההרוגים, אחרות מתפללות לשלום הפצועים, החרדה מהדפיקה בדלת… ובהיכל מנורה מתחולל מופע שמחה בראש אחד ובגוף אחד עם עדן חסון.
תגידו: השתגענו? נכון שנורא רוצים לחזור לשגרה, לשמוח ולשמוח ולשכוח, "עם ישראל חי", אבל לא כמו תמול שלשום. ההילולה הזו פסחה על ה-7 באוקטובר, התעלמה מהעננה הכבדה, שרובצת מעלינו, השאירה מאחור החטופים, ההרוגים והנרצחים, את אלפי המשפחות המתייסרות והדאוגות. האם עדן חסון חשב על כך? האם הרצון שלו לחזור ולפוצץ את היכל מנורה האפיל על עם ישראל שלא חוגג, זה שנמצא בימים היותר קשים שעברו עליו? האם מה שעברנו עכשיו, ועדיין חווים, הולך לשנות באחת את כל ההתנהגות שלנו? נראה שלא.
"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", אומר הפתגם הידוע. אבל לפעמים אחרי אסון גדול, כשהלב כואב, המוזות רוצות לצרוח. לזעוק. מדינת ישראל היא מדינה רוויה במלחמות ובנופלים, ומאז אוקטובר מדובר במלחמה שהותירה אותנו בטראומה חסרת תקדים. מופע מחרוזת עם ישראל חי של עדן חסון מסמל אסקפיזם ציני שמבזה את הנופלים, החטופים,הנרצחים ומשפחותיהם .
עדן חסון עם ישראל חי בהיכל מנורה
