רון בוכניק מחפש מילים לומר דברים על מי שאיננו. לפי דף המידע מדובר בחברו שי אל כנפו ז"ל, שוטר שנפל בשבעה באוקטובר בעת שהגן על המשתתפים במסיבת הנובה. המילה "אז" החוזרת בשיר מתחילתו מעידה על המחסור במילים לבטא במדויק את עוצמת האובדן, גם החזרה על "אני" אומרת, שהמצוקה הגדולה, חוסר היכולת להשלים, כמו גם הגעגועים נחרטו חזק בעולמו של הדובר.
נוטים לחשוב שצפייה בחדשות בעתות האלו תסייע להבין את המציאות ותפחית את החרדה, אבל האמת הפוכה. גם הקרובים והחברים של הנרצחים נמצאים בסוג של פוסט טראומה – מערבולת רגשות, זיכרונות ותהיות שקשה לצאת מהן.
תוגתו של בוחניק מזדחלת במהלך מוסיקלי מלנכולי לפני שהיא יוצאת בהחלפת הילוך לכביש הראשי. שירת הנשמה אינה משקרת. בוחניק מפעיל מיתרי קול שמחוברים לנפש, ניזונים מנגינה ועיבוד שמתלכדים לשדר את האובדן והכאב בצורה הכי משכנעת.
רון בוחניק שמונה אפס שבע
אז מה אומר לך היום/ מה אומר שלא אמרתי
הראש מרגיש שזה חלום / ואולי עוד לא התעוררתי
שלושה ילדים קטנים / חיוכים על הפנים
ומה עושים כששואלים /איפה אבא/ ומתי הוא חוזר הביתה
אז איפה הימים הכי יפים שאז הבטחת / איפה השפיות בשיגעון שלא חזרת
למה לי/ למה לך
אז מה אומר לך היום / ישבנו לדבר עליך
בוואטצאפ יש קבוצות / עם השם שלך בלעדייך
אני לא רוצה יותר לבכות / אני לא צריך את הרחמים
רק להסביר לילדים / שאבא במקום טוב / קרוב לאלוהים
אז רק תגיד כמה שטוב / רק תגיד שאתה עוד קרוב אלינו
למה לי / למה לך
אני לא מוכן שתהפוך לשיר עצוב / אני לא מוכן שהחיים יעצרו
מתגעגע לדברים הכי קטנים / איזה אף היה לך
ואתה היית צוחק שיש לי ראש מטקה/ ״איזה ראש מטקה יש לך״
ככה לי / וככה לה/ ככה לי / וככה הלך
