אריאל זילבר מחדש את "הבטחה", שיר ישן שנכתב ע"י אהוד מנור – בשינוי של המילים בסוף השיר. הוא שתל בשיר שעוסק בהגות על מהות החיים והזמן, מילים על אחדות ישראל על רקע המציאות העכשווית. נכון: לא לכך התכוון המשורר, והשיר הפך לא קוהרנטי. למה לא ליצור שיר חדש העוסק באקטואליות אלא לכפות אותה על שיר ישן – שאין בו שום הקשר לנושא השיר.
המוסיקה מחזירה לזילבר של פעם (זה ש"שוכב לו על הגב") – במנגינה, בקצב, בהרמוניה. המנגינה לכאורה פשוטה וקליטה אך יש בה תחכום הרמוני. הקצב והשירה מייצרים דינמיקה של שמחת חיים. הגישה שלו – פתיחות מתוך התבוננות פשוטה בחיים, ואפשר לחוש מתחת לשמחת החיים גם בעצב הדק של הליצן שבו. אז נכון – בעצם אין חדש, ועדיין כבודו של הישן במקומו מונח ואין לשנותו.
אריאל זילבר הבטחה
בעצם אין חדש – השמש עוד ניגש
כל בוקר הוא נרגש – כמו יום ראשון
הזמן עובר שוטף – ואת יומי חוטף
וכשאני עייף – שוכב לישון
אני רוצה חלום – שבו אוכל לרקום
שוב את אותו מקום – שבדמיון
ושאלות שונות – בלב מקננות
עכשיו הם ממתינות – לך ילדון
מה תעשה בעולם הזה מחר
הוא לפניך ועוד לא מאוחר
פזמון
אנחנו מבטיחים – להיות יותר פתוחים
אנחנו מוכרחים – למצוא דרכים
נבנה לא נוותר – עולם יפה יותר
וכל ישראל – כולם אחים
איך תגלו אם גן עדן עוד קיים
אם הוא היה כאן אי פעם מעולם
אנחנו מבטיחים… מעבר נגינה
בעצם אין חדש… אנחנו מבטיחים…
אנחנו מבטיחים… וכל ישראל אחים
