אמדורסקי חזר להיות אמדורסקי. מחלק "אדומים" בלי ניד עפעף, כמו הוא מתבקש להחזיר לעצמו את מעמדו כשופט המחמיר. הבעה היא לא ב"אדומים" אלא בנימוקים, שלפעמים ההרגשה שהוא עצמו לא הכי מאמין במה שהוא אומר. בתוכנית הזו הוא לחץ 6 אדומים. למשל על סתיו וקנין, ששרה את "יום כיפור" של יסמין מועלם לעומקו של סיפור השיר הוא אמר – "מאוד מוזיקלית, אבל זה טכני מדי, משהו הישרדותי שלא בא לי עליך, הרגשתי שאני מותקף". קשה להתווכח עם הרגשה – אבל ההרגשה בלבד אינה פונקציה בשיפוט שיר.
הכי לא מוצדק היה ה"אדום" שאמדורסקי נתן לתמיר לוי על הגרסה ל – Karma Police של רדיוהד. שמענו ביצוע מאוזן, מלא הבעה, יפהפה באינטימיות שלו, עליה הדרגתית בסולם הרגש. עונג של כיסוי. אמדורסקי נימק את ה"אדום" בחוסר כנות, "חיפש  לייפייף פינות במקום ללכת עם הכאב שלו, התחמק מהתמודדות אישית", אמר השופט. אוזניו ותחושותיו של אמדורסקי לא פגשו גם הפעם את אוזניי ותחושותיי. זה היה ביצוע נכון, אינטליגנטי, כמעט כל מה שאני מצפה מקאבר טוב.
אסף אמדורסקי הוא ללא ספק אחד המוזיקאים האינטליגנטיים והמשפיעים בישראל. הרקע שלו (אלטרנטיב, אלקטרוניקה, הפקה, כתיבה)  נותן לו יתרון מקצועי ברור על פני שופטים שמגיעים מעולמות פופ מובהקים. אבל דווקא בגלל זה, נוצר פער חריף בין מה שהוא מייצג לבין מה שהתוכנית דורשת.
"הכוכב הבא לאירוויזיון” אינה תחרות  לחדשנות מוזיקלית, אלא חיפוש פרפורמר בינלאומי, שיר שצריך לתפוס תוך 3 דקות, התאמה לבמה טלוויזיונית אירופית, הגשה מקצועית ייחודית. אצל אמדורסקי מועמדים מקבלים  אדום, לא כי הם גרועים, אלא כי הם לא “מספיק מעניינים” במונחים שלו. האדום של אמדורסקי הפך לסמל פחות “לא היה טוב” – יותר “זה לא הסיפור שאני מאמין בו”. הבעיה אינה האדום עצמו אלא אופן השימוש בו. לעיתים קרובות הוא ניתן בלי שהביצוע באמת נכשל, עיתים ההסבר אינטלקטואלי מדי למועמד צעיר, ולעיתים נדמה שהוא משמש כהתנגדות לפורמט עצמו. במקום אדום כתגובה מוזיקלית  האדום הופך לעמדה אידאולוגית. אמדורסקי נותר קר, אנליטי, ולעיתים אף מרוחק. זה יוצר תחושה של חוסר אמפתיה כמו גם חוסר פרופורציה בין הכוח של השופט לשבריריות של המתמודד.
לצד הביקורת, אי אפשר להתעלם ממה שאמדורסקי כן מביא: קול ביקורתי אמיתי, לא מתפשר, תזכורת לכך שמוזיקה היא לא רק רגש אלא גם מחשבה, איזון לשיפוט פופוליסטי מדי, לעיתים קרובות הוא היחיד שמוכן להגיד “לא” כשכולם מתלהבים – וגם זה ערך חשוב.

סתיו וקנין – "יום כיפור" – שרה את הסיפור של יסמין מועלם בשירת רגש מצוינת. ציון: 8
תמיר לוי – Karma Police – הגשה אינטימית מאוזנת של הלהיט של רדיוהד כולל ה"התפוצצות" שעדן חסון ביקש וגם משהו האישי שאמדורסקי משום מה לא מצא בביצוע. ציון: 9
מייקל הרפז – "אני" – עלה נכון בסולם הרגש בחלק השני של השיר ("אקח אותך גבוה לתוך העננים"). בחירת שיר מדויקת יותר תציב אותו בין המועמדים הסופיים להגיע לווינה. (ציון: 8)
שי אביטן – The Climb – שירה מאוזנת, טובה יותר מהאודישן הקודם שלה, אבל עדיין לא משדרת ייחודיות שתוביל אותה לשלבים הסופיים של התחרות (ציון: 7)
נווה לוי – "רק שתדע את האמת" – בז'אנר הים תיכוני – תגלית אמיתית בסלסול המאוד מיוחד. האדומים של חסון ואמדורסקי – על התאמה לאירוויזיון – החזירו לשאלה הפשוטה: האם להמשיך להעמיס על התוכנית זמרים בסגנון הזה. (ציון: 8)
אורי ברקן – "דברים שרציתי לומר" – זמר טוב שפספס שיר נפלא (ציון: 5)
דורין אור – "נרקומנים" – הביצוע המשלב שירה ודיבור מעניין וייחודי, אבל הפעם זה נשמע דרמטי מדי, ובטח לא מתאים לתחרות האירוויזיון (ציון:7)

הכוכב הבא לאירוויזיון פייסבוק