מאז האלבום האחרון של הארי סטיילס, “Harry’s House” מ-2022, כוכב הפופ עשה כמה שינויים בחייו. האלבום ההוא יצא בתקופה של רכילות והשערות בלתי פוסקות סביב חייו האישיים, ובשנים שעברו מאז הוא ניסה להשיב לעצמו שליטה על הפרטיות שלו, כשהוא מנצל את הזמן הפנוי כדי לטייל ולמצוא קצב חיים חדש.
בעוד שלפני ארבע שנים נדמה היה שכמעט לא עובר יום בלי פוסט אנונימי שמפיץ פרטים כביכול על מערכות היחסים שלו, כיום הרבה יותר סביר שתראו פוסטים על ריצות המרתון שלו. השינוי הזה משתקף גם באלבום הרביעי שלו “Kiss All The Time. Disco, Occasionally”.
האלבומים הקודמים של סטיילס יכלו – ואכן – להיקשר בקלות לשמועות שסבבו אותו באותה תקופה, אבל כאן נדמה שהוא הצליח לכתוב שירים שמונעים מחוויות אישיות מבלי למקד אותם בפרטים ובעובדות. נכון, אפשר לשער על מה הוא מדבר כשהוא מודה: “רציתי להתנהג יפה / אבל אני יודע שאעשה את זה שוב” בשיר המתפתל “Pop”, אבל המסקנה מרגישה הרבה פחות חד-משמעית מבעבר.
התוצאה היא אלבום שמרגיש משוחרר ומלא אור, אפילו ברגעים המלנכוליים יותר שלו. סטיילס סיפר שב-2025 הוא בילה זמן ב“להגיד כן להכול”, ו-“Kiss All The Time…” אכן מקבל הכול בברכה – חיבור מחדש, בהיסוס, עם אהוב ישן ביופיו החלומי של “Taste Back” (אחד משלושה שירים באלבום שבהם משתתפת בקולות ליווי אלי ראוסל מ-Wolf Alice); המחשבה שמצאת בן-לוויה רק כדי לגלות שטעית ב-“The Waiting Game”; והאיבוד העצמי על רחבת הריקודים ברגע הדיסקו האמיתי של האלבום, “Dance No More”.
האלבום מציג את הרעיון שכדאי להרפות ולאפשר לעצמך להרגיש הכול – הכרה בכך שלחיות באמת לא פירושו לחוות רק את הדברים הטובים.
גם מבחינה מוזיקלית, הגישה של כוכב הפופ לקבל כל הזמנה ואתגר מחלחלת אל האלבום. זהו האלבום הכי ניסיוני שלו עד כה, כזה שמנסה דברים חדשים ומנווט את הספינה שלו לכיוונים חדשים. הסינגל המוביל “Aperture” קבע את הטון עם בנייה אלקטרונית בהשראת LCD Soundsystem, ושאר האלבום לרוב ממשיך בקו הזה עם כמה סטיות מפתיעות בדרך.
פלטת הצלילים האלקטרונית מובילה אותו לכיוון חדש ורענן, ולמרות שחלק מהקטע האמצעי של האלבום מעט מתמזג לכדי מקשה אחת, הקשת הכוללת של האלבום היא אימוץ מוצלח של התפתחות אישית, ובעיקר חושנית.
ברוב המקרים, הגישה החדשה של סטיילס עובדת מצוין “Kiss All The Time…” מרגיש כמו אלבום שתרצו לבלות איתו הרבה זמן, לתת לכל השכבות שלו לעטוף אתכם. אבל מדי פעם יש רגעים שפחות פוגעים במטרה. “American Girls” כיפי אבל נשכח בקלות בהשוואה לשאר השירים, והרגע האקוסטי של השיר הלפני-אחרון “Paint By Numbers” מעט צורם בין “Dance No More” לבין העלייה הסינתיסייזרית היפה של “Carla’s Song”.
אבל כפי שסטיילס עצמו הראה לנו, גם לתקלות הקטנות של החיים יש ערך והמקרים האלה לא מצליחים למנוע מהאלבום הרביעי שלו להרגיש כמו ניצחון. זהו אלבום שנחשף בהדרגה, ויש בו הרבה דברים שהמעריצים יכולים להיאחז בהם.
