"הלילה" של הילי בוימל הוא מהסוג הנדיר של שירים, שבהם המוזיקה אינה מלווה את הטקסט – היא ממשיכה את מה שהטקסט אינו מצליח לומר. לכאורה זהו שיר על שיחה בין שני אנשים. בפועל, זהו שיר על כישלון השפה.
לא ריב, לא על פרידה, לא על אהבה שנגמרה אלא על הרגע המתסכל שבו שני אנשים עדיין נמצאים זה מול זה, מדברים, אך אינם מצליחים להגיע זה אל זו. זהו למעשה שיר על רעב רגשי
כבר הפתיחה  מציגה עולם שבור: מילים, סתירות, שורות שורות, כדורים התנגשויות. אין כאן משפטים שלמים, אין רצף תחבירי. המילים עצמן מתפרקות. הן מופיעות כמו רסיסים. התחושה היא של מחשבות שרצות בראש בשעת לילה מאוחרת, כשהתודעה כבר אינה מסודרת אלא אסוציאטיבית.
המילה "כדורים" מעניינת במיוחד – היא יכולה להיות כדורי תחמושת,  כדורים נגד חרדה,  גופים שמתנגשים זה בזה. העמימות הזאת יוצרת תחושת איום סמוי.
אחת המטאפורות החזקות בשיר – "אתה כמו דף שותק אליי". דף אמור להכיל מילים, אבל כאן הוא שותק. כלומר, האדם שמולה הפך למשטח ריק. אין התנגדות, אין שיתוף, אין תגובה. זוהי בדידות שמתרחשת בתוך קשר. לא לבד בחדר. לבד מול מישהו.
"נגיד מילה או עשר עד שהפה יתייבש ולא אמרנו כלום" – לפעמים אנשים מדברים שעות, אבל הדברים החשובים באמת אינם נאמרים. הילי בוימל מזהה כאן פרדוקס: עודף מילים יכול להיות סוג של שתיקה. ככל שמדברים יותר, לפעמים מסתירים יותר.
"ולא אמרנו כלום שיכול למלא שיכול לתקן שיכול לרפא בזמן הזה את הכאב בחזה את הריק שבפה" – הגוף עצמו הופך למקום שבו השיחה נכשלה. המילים אינן פועלות, אינן משנות דבר, אינן מצליחות להגיע אל הכאב. הן נשארות על פני השטח.
"קלפים סגורים חומות סדקים" –  הקלפים – מטאפורה לחשיפה – נשארים סגורים. כולם מחזיקים את היד קרוב לחזה. לא מגלים, לא מסתכנים, לא נפתחים. ומיד אחר כך: "אין מבט ואין פנים" – שלב מתקדם יותר של ניכור. אפילו קשר העין נעלם.
"אני כמו אש בשדה קוצים" פתאום מופיעה אנרגיה אחרת. כל השיר עד כה היה מופנם. כאן הדוברת  בוערת. היא מלאה רגש, אבל הצד השני נשאר דף שותק. נוצר חוסר איזון – אחד בוער, אחד קפוא, אחד רוצה לפרוץ.
אחד נסגר.
השורה "אם נהיה גדולים נדע לשים את הקלפים על השולחן" – הדדיות רגשית אמיתית מוצגת כאן לא כמשהו טבעי אלא כמיומנות קשה. משהו שצריך לגדול אליו. זהו רעיון בוגר מאוד. רוב האנשים יודעים לדבר. מעטים יודעים להיות גלויים.
"אבל הלילה נזרוק קוביות ונתרגש" – תפנית בשיר: במקום פתרון – דחייה. במקום לדבר באמת, משחקים, מהמרים, מסיחים את הדעת, מתרגשים ממשהו אחר.. זהו תיאור עדין מאוד של הרבה מערכות יחסים. העיקר לא לגעת בלב העניין.
"עשרים אלף מיליארד מיליארדים…" זה מספר כמעט מגוחך – בכוונה. פתאום המבט עובר מהחדר אל היקום, מהשיחה התקועה אל הכוכבים, ניסיון להימלט מהכאב הפרטי באמצעות המרחב האינסופי. אבל גם זה לא באמת פותר את הבעיה.
השורה האחרונה "ולי אין מה להגיד" היא שורת סיום מבריקה. אחרי שיר שלם, אחרי עשרות שורות, אחרי אינסוף מילים, הדוברת מגיעה למסקנה –  אין לי מה להגיד. כמובן שיש לה. זה עתה אמרה הרבה, אבל היא לא אמרה את הדבר שרצתה לומר. לכן מבחינתה לא נאמר דבר. זהו סיום שמחזיר אותנו לשורה "ולא אמרנו כלום" המעגל נסגר.
מה שהופך את "הלילה" למיוחד הוא החיבור בין הטקסט לסאונד. השיר נבנה משכבות של גיטרות, בס, ביטים, אמביינטים, הקלטות שטח וחפצים שהפכו לכלי הקשה. זו אינה הפקה שמנסה להדגיש קצב או פזמון. היא יוצרת מרחב תודעתי. התחושה היא של אדם ער בשלוש לפנות בוקר. מחשבות עולות, נמוגות, חוזרות. הצלילים אינם מובילים קדימה אלא מרחפים, והבחירה לשיר כמעט בלחישה היא קריטית. צעקה הייתה שוברת את השיר. הלחישה גורמת למאזין להתקרב, להקשיב. להיכנס לתוך הראש של הדוברת.
העובדה שהמוזיקה עצמה כאילו מתפוגגת לקראת הסוף היא אולי הבחירה היפה ביותר בהפקה: גם הצלילים עצמם אינם מצליחים להיאחז במשהו יציב. הם נמסים אל תוך הלילה בדיוק כפי שהשיחה נמסה אל תוך השתיקה.
מי שמחפש מלודיה גדולה או פזמון שנחרט מיד בזיכרון עלול להרגיש שהוא חמקמק מדי. חלק מהדימויים נשארים פתוחים מאוד, ולעיתים נדמה שהטקסט מעדיף רושם רגשי על פני בהירות. אבל זה בדיוק העניין. הרי השיר עוסק בחוסר היכולת לומר דברים בבירור – שיר כזה לא יכול להיות מסודר מדי.

"הלילה" של הילי בוימל הוא שיר על המרחק שנשאר גם כשאנשים יושבים זה מול זה. על עודף מילים שמסתיר שתיקה, על הרצון לחשוף קלפים ועל הפחד לעשות זאת באמת. זהו שיר שמבין שהכאב הגדול ביותר אינו בהכרח להישאר לבד, אלא להרגיש שלא הצלחת להגיע אל האדם שמולך.
מעט שירים מצליחים לתרגם את התחושה הזאת למוזיקה. הילי בוימל עושה זאת לא באמצעות דרמה, אלא באמצעות לחישה, ערפל צלילי ושורה אחרונה שנשארת תלויה באוויר הרבה אחרי שהשיר עצמו כבר נעלם.

צילום: מיקה מעוז

הילי בוימל הלילה בימוי צילום ועריכה: קרני הנמן

מילים
סתירות
שורות שורות
כדורים התנגשויות
אתה כמו דף שותק אליי
זה כמו לצעוק

נגיד מילה או עשר עד שהפה יתייבש
ולא אמרנו כלום
שיכול למלא שיכול לתקן שיכול לרפא
בזמן הזה
את הכאב בחזה
את הריק שבפה

קלפים
סגורים
חומות סדקים
אין מבט ואין פנים
אני כמו אש בשדה קוצים
זה כמו לשתוק

אם נהיה גדולים
נדע לשים את הקלפים על השולחן
אבל הלילה
נזרוק קוביות ונתרגש
מכל מה שיש
עשרים אלף מיליארד מיליארדים שזה פעמיים עשר בחזקת עשרים ושתיים כוכבים מציתים את השמיים
כמו כל השירים שיעברו דרכי
ולי אין מה להגיד

הילי בוימל פייסבוק