הרומנטיקן העצוב שר בשיר האחרון: "מכניס ת'ראש בקיר ואז כותב על זה שירים". הרמתי גבה: האם זה לא ברור? לכתוב שאתה כותב בגלל שרע לך? הנדוש הוא הכי-אמת. רוב המשוררים, קטנים כגדולים, מתפרנסים ממצוקות, מחיים על הקצה, לא מתחושה של כמה טוב לנו. באירוניה נאמר – כמה טוב שרע להם. אבל לא חייבים לכתוב את זה שחור על לבן.
עברי לידר נמצא על תדר שחור על לבן, רע-לי-מזוכך, כלומר – מצוקה משמשת מצע לחום רומנטי. הרומנטיקן עצוב, אבל לא נואש. המילים, המנגינות רצים סביב ה"אני" הכמו-כפייתי שחוזר לכל אורך השירים – מנסה לבדוק מחדש את מצבו בחיים, באהבה, בחלומות. "אני לא חזק, אני לא חזק בכלל … אני מבולבל אני לא מבולבל" ("התרופה היקרה"), "אני רוצה לדבר ופשוט לא יכול" ("לרגע קטן"), "אני צריך שיחבקו אותי כמו אבא וכמו אמא" ("חצי בחושך"), "אני חושב, אני מוכן, לאהבה גדולה, להיות טיפש, אני חושב, אני רוצה להתפשט, להסתבך" ("להיפתח לאהבה"), "אני רוצה שיהיה לנו בית קטן/ עם גינה ענקית כיסאות ושולחן" ("תמונה משפחתית"), "אני מושיט את היד בחושך אל שלוקח" ("ראש בקיר")
אגוצנטריות? לא רק. יצאנו לנשום קצת אוויר מחוץ לאובססיה האישית, כשהוא שר באוריינטציה של עכשיו זה הזמן לשיר על מדינה אהובה אוכלת יושביה ("מזל טוב ישראל"). פתאום עברי לידר תופס קצת דג נחש. בשביל קצת קיטורים על המצב, הוא צריך גם קצת מוקי משבק ס. וטוב שיש יונתן גולדשטיין מ – TYP, כדי שהחגיגה תהיה שלמה. כמעט כל מה שמעצבן מדי בוקר את מי שמתחככים בנו – העשירים החדשים, המתקרבים החדשים (לאלוהים), אווירת העדר והשמח הלא ברורה, שמגיעה גם בצליל תואם.
טון הרומנטיקן הנוגה מגיע גם בשיר תהייה עצמית אפרופו מחשבה על פגישה עם קוסם ("קוסם") וכמעט אותו טון שר: "מישהו פעם אהב אותי ככה/ לעלות על ספינה לשלושה שבועות/ באמצע הלילה שיכור מרוב אושר/ לקפוץ הוא לא יודע לשחות". שיר אהבה, שיר על אהבה, שיר בגין אהבה, שיר געגועים לאהבה. עטוף במלנכוליות מזככת. מושר בטון אפוף עננת קדרות שמטפס לדרמטי. טון הרומנטיקן העצוב ששר שיר שלפני יציאה לדרך ("תרמיל") – "נתעורר כשהשמש תצא/ ונרקוד עירומים על החוף/ תנשום מהבטן תנשום מהראש"
לידר מצליח להעביר בשירה בהירה, ברגשנות אמיתית את האני החרד-המשתוקק-הנבוך-המחפש. מי שנמצא איתו על מסלול TYP, לא יזהה שזה אותו יוצר, שהלך לרקוד כל רחבות הדאנס עם ג'וני גולדשטיין, ויצא עם הדבר הכי מסוגנן ועדכני לשוק המסחרי.
מנגינות, מקצבים: אז זהו שעברי לידר כאן – הוא הישן, לפעמים הטוב, לפעמים קצת פחות, כלומר יש בין ה-13 כמה שירים, שאין לי בעיה לדלג עליהם. יש כמה מנגינות שמחבקות ומלטפות. קצב Mid סוחף ("התרופה היקרה") פופ קצבי לא מסובך ומרוכך ("תרמיל"), פופ סיקסטיז מהסוג הראשוני תמים ("תמונה משפחתית") מלודיה נוגה יפהפיה ("יאן") סגנון פול סיימון ("אסתר אוכלת פחמימה") לא תמיד חידושים והמצאות שדחוף לספר עליהם, אבל רגעים שבשבילם כדאי לחזור ללידר.
הפקה מוסיקלית: יועד נבו שלא טשטש את עברי לידר. שדרג, אבל השאיר אותו בגובה שלו. בקווי המתאר שלו.
שורה תחתונה: לא מעט רגעים מרגשים. אלבום שאינו ראש בקיר.

צילום: מרגלית חרסונסקי

עברי לידר מישהו פעם