מהי אהבה? הנה וריאציה: אהבה היא 2 אנשים שדרכם נפרדה והם מנסים לאחות קרעים. אני מגלה עוד ועוד זמרים יוצרים ששרים את משברי אהבתם בטונים נוגים. אפשר אפילו לדבר על גל גואה של קינות אהבה של אנשים צעירים, שמעדיפים מיינסטרים על גבול הדביק, מאשר מוסיקה חדשה ומאתגרת. עידו רצון ממשיך את המגמה, שהייתי מכנה אותה mellow-melancholia – מלנכוליה מתקתקה – עצב שעושה טוב, שמלטף.
יש הבדל בין דיכאון לעצב. דיכאון הוא מצב נפשי חולני, שקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים ואיבוד עניין והנאה ברוב תחומי החיים, המשבשים את תפקודי החיים. בעצב יש לעיתים קתרזיס. הזדככות. הטון של עידו רצון כמו זמרי מיינסטרים רבים הוא טון שמשתוקק ללטיפה מזככת. הוא התמים-מלו-מלנכולי הזה, שמחלחל אל מתחת לעור ומגיע בלי עכבות לאזורי הרגש.
הטקסט אינו מלוטש. "אין לי כוח כבר לחנוק/ את כל אותם/ מיליון פחדים שיש בי" – "אותם" מדבר על מיליון פחדים קונקרטיים, והרי זו לא הייתה הכוונה של הכותב. "מיליון פחדים" הוא מושג ערטילאי. המנגינה הענוגה, והעיבוד המרכך מצליחים להטעין באותה תחושה מזככת של האוהב הדואב,המלו-מלנכולי. הטון המתכוון של עידו רצון. הפשטות המלודית היפה תעשה את שלה. השיר יעלה על אוטסטרדת אמצע הדרך.

ספרי לי עכשיו/על אותו עולם מאושר/ שאני רוצה לגלות/ ואולי תראי אותי מרחוק/ כי אני רוצה שוב לצחוק/ ולא לוותר
הגיע הזמן/ ואני עומד כאן מוכן למולך/ ואני לא מפחד לדבר/ על כל הזמן שנשכח/ ואם תרצי שאסלח/ אולי תדברי אליי
קחי אותי רחוק/ לא רוצה לחמוק/ אין לי כוח כבר לחנוק/ את כל אותם/ מיליון פחדים שיש בי/ אני רוצה לראות את התשובות
לא דיברנו מאז/ ואני לא נאחז/ מסתבר, גם לא מפחד להודות/ שאם העצב נכון/ וזה חונק בגרון
אני לא אשאר
אז אני שר מרחוק/ כי אני בחרתי לצחוק/ ויותר אני לא מנסה לסדר/ את כל הזמן שנשבר
כי בין כה אין פה מחר/ ואני לא מוותר עליי
קחי אותי רחוק…