אולי זה נשמע נאיבי, אבל מוטב נאיבי מאשר ייאוש טוטאל. מי יכול לשנות מציאות הנכפית עלינו ע"י פוליטיקאים? שנחכה לקלפי? הצחקתם. תראו מה קורה פה. שלטון חובר להון, ושניהם חוגגים עלינו, אזרחי הדמוקרטיה. צדק, שוויון, הומניות? – הצחקתם גם הפעם. גם  שליחי הדת משחיתים. לא חדש.
אני מצטרף למפלגה של אהוד בנאי, ברי סחרוף, רונה קינן, קרולינה, נצ'י נצ', יובל בנאי, דנה עדיני, קיפלום יאקלו ואוואט גידאי. הם איחדו קולות להקלטה מחודשת של "עבודה שחורה", שירו של אהוד בנאי שיצא ב-1987 כמחאה נגד היחס הגזעני והמפלה של החברה הישראלית כלפי בני העדה האתיופית. הנושא העכשווי: גירוש הפליטים.
אלפי פליטים מאריתראה וסודן, החלו לקבל מכתבי גירוש בעקבות החלטת ממשלת ישראל מפברואר. איום הגירוש  – ממש על הפתח. חלק מהמאויימים – חיים בארץ עם משפחותיהם, נאבקים למצוא בה בית כבר למעלה מעשור. רבים מהילדים שלהם נולדו כאן, לומדים כאן, מדברים עברית. משרתים בצה"ל. לא מכירים משהו אחר!
השיר הזה מגיע בזמן ביוזמת קבוצת פעילי "עיר מקלט" הפועלת בשיתוף עם נציגי קהילת הפליטים כנגד הגירוש, מתוך צורך כפול: הרצון של חלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית לבטא סולידריות עם קהילת הפליטים, להתנגד לגזענות, ולומר להם שהם רצויים. השיר הזה עונה על הצורך של מבקשי המקלט לשמוע קול מקומי תומך וברור שיזמין אותם להיקלט פה, קול שאומר לא לגירוש, להחלטות לא הומניות ששולחות אותם לאבדון. הנביא ישעיהו דיבר על "אור לגויים" – ייעודו  האוניברסלי של עם ישראל כמורה הדרך הרוחנית והמוסרית לעולם כולו. החזון מת. האור הזה כבה מזמן. צריך לשמוע את הקולות. אולי מעט האור שאהוד בנאי רואה בעיני השחורים יהפוך אור גדול. אשרי המאמין.

שירה: אהוד בנאי, ברי סחרוף, קרולינה, קיפלום יאקלו, אוואט גידאי, יובל בנאי דנה עדיני, נצ׳י נצ׳ ורונה קינן.
נגינה: ברי סחרוף, אהוד בנאי, גיל סמטנה, יובל שפריר, אלעד כהן בונן, קיפלום יאקלו, אוואט גידאי דסבלה קסטה ורועי הדס.
הפקה מוסיקלית: יובל שפריר וגיל סמטנה

****

על "עבודה שחורה"

אהוד בנאי זיהה את מצוקתם של האחים כהי העור שבאו מאתיופיה לפני למעלה משלושים שנה. הוא כתב: הם מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר. הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן, מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
מתי זה נכתב בדיוק? השיר הוא מאלבומו של אהוד בנאי והפליטים שיצא ב-1987. שלושים ואחת השנים שעברו מאז ומאום לא השתנה. נהפוך הוא. השיר נשמע אקטואלי מתמיד, ואולי יותר מתמיד.
קיצור הפרקים הקודמים: אהוד בנאי כתב את השיר על רקע עלייתם של יהודי אתיופיה בשנות השמונים, והדרישה מהם להתגייר – "כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות". כלומר – דרישת הרבנות מהעולים לטבול במקווה כדי להיחשב יהודיים לכל דבר. כבר בטבילה הזו היה יחס מפלה ומשפיל מצד הממסד הדתי  בישראל, שלא הכיר ביהדותם.
בנאי הבליט את קשר הדם שלהם ליהודי ארצנו (למרות שמגן דויד שפך את דמם…) במילים "האחים כהי העור" שהצליחו למרות היותם קהילה יהודית מבודדת לשמור על מסורת מופלאה ועתיקה, שראשיתה לפי אמונתם בימי המלך שלמה. הוא כינה אותם "הבנים האובדים" כמו כדי לבטא שיוכם לעשרת השבטים, שהופרדו מעם ישראל אחרי שיצא לגלות.

"ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור"

האור בעיניהם, שהעיד על כמיהתם לאיחוד לבבות עם בני העם היהודי בישראל, כבה כאשר התברר להם כי צבע עורם הוא גורם ביחס הרבנות והמדינה אליהם. בסרקזם אומר בנאי – מי יידע אם אברהם, אבי האומה היהודית, לא היה שחור? כי אם אברהם היה שחור, באיזו זכות יקבעו, שהם אינם מצאצאיו, ועליהם לעבור גיור?
אור התמימות שהם הביאו איתם, האור של האמונה היהודית, הלך ונגוז בשל היחס המפלה על היותם בעלי עור שחור.
"האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה /מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל / מאצל המדורה, מעבר להרי החושך / אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל/ הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות / גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות"
בנאי מציג את החוויה הקשה של עולי אתיופיה בישראל במעבר מסביבה אחת לסביבה אחרת, למעשה מאורח חיים שבטי לאורח החיים המודרני בישראל. מבחינתם – הגיעו לעולם זר, מבולבל וקשה להבנה ולהתמצאות. בנאי מדגיש את הטרגיות במציאות החיים שלהם: הם חלמו לעלות לארץ ישראל כדי שיהיה להם בית, אבל כשהחלום הפך למציאות, התברר להם שגם בבית הזה נמשכת הזרות, הניכור ואי-השייכות. המסע מהגלות אל ארץ ישראל לא הושלם.
"האחים כהי העור יחפים בצד הדרך/ מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר/ הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן /מחכים שתיפתח הדלת מבפנים. / הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה / ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה."
והנה כמה זה נשמע כמו נכתב עכשיו.
המחאה ממשיכה להיות מונעת מכוח העלבון המשפיל על היחס המפלה כלפיהם (האירוע המצולם הקשה, בו נראים שני שוטרים מכים חייל ממוצא אתיופי). בנאי  מדבר על מאבקם מול אנשים עם לב של אבן, כלומר מול ממסד-ממשלה-משטרה אטומים. מצד שני, הם עדיין  מחכים שהדלת תפתח להם מבפנים, שיקבלו אותם כשווים בין שווים. ומדוע לא? הם שמרו על המסורת, גילו נאמנות למדינה, אבל נשארו במתחם "העבודה השחורה".  מילים פשוטות: האפליה כלפי יוצאי אתיופיה היא על רקע צבע עורם השחור. מה שנותר להם לעשות בארץ החדשה הוא "עבודה שחורה" – במשמעות הכפולה של עבודה נחותה ועבודה המזוהה עם המגזר המופלה.
יוסי אלפנט ז"ל, שהפיק את השיר, הפליא בחיבור  רוק למוזיקה אפריקאית (קצב, קולות שבטיים) המזוהה עם התרבות של יהודי אתיופיה. העיבוד המעורב העניק לטקסט עוצמות  שמבטאות את מגוון התחושות בשיר – מחאה, ניכור, ההזדהות של אהוד בנאי איתם.

האחים כהי העור שבאים מאתיופיה/ מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה/ הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך/ מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה/ הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות/ כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות./ ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה/ מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל/ מאצל המדורה, מעבר להרי החושך/ אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל./ הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות/ גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות/ ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור