"בסוף כל אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי בכל כובד משקלם/ את לא תצטרכי להחזיר לי את את כל אלף פעימות הלב שהחסרתי בגללך/ ישנתי מעט וחלמתי הרבה ורציתי אותך מאוד מאוד"… (מתוך "תפילה ליחיד")
אני מסיים 12 שירים של אביב גדג', ולוקח אוויר. זה דיסק תובעני. דרמטי מאוד. מכריח אותך להיכנס אל מתחת לעורו, ואתה נכנס כי משהו ממגנט אותך להיכנס.
ברוך בואכם לעולמו של אביב גדג', עולם סעור רגשות, פיוטי, הגותי, תחושתי. גדג' עסוק בחקר נפשו, בתהיות על מהות הקיום ההישרדות והמוות. זה אלבום של סיפור ושירה, של כאב וזעקה, של מלנכוליה ודרמה, של רוק, רוק אוריינטאלי וקלאסיקה. של עיבודים יפהפיים שנועדו להעניק רבדים לשירים, לעטוף אותם באווירה.
האווירה הכמו אפוקליפטית של "עיר בלי זיכרון" שפותח את הדיסק מכניסה לעולמו של גדג' שהוא קודר, ספקני, מחבר את האישי עם אמירה. "נחש בעשב" פותח עם "אחי" ש"תפס נחש בעשב" … "הוא יכול לתפוס גם את העצב" ומסיים עם "אחי התגייס בשישי בספטמבר ישר אל תוך המלחמה בצפון" שני משפטים שיכולים לסמל ביוגרפיות של ילדים רבים. אלא שבאמצע השיר מגיעה גם תובנה: "שום אדמה לא תחזיר אהבה/ שום אלימות לא הצדיקה את עצמה/ כוח נמשך לכוח/ כוח נמשך לכוח". שיר איטי, טעון מתח, זרם מחשבותיו שמחלחל.
זה אביב גדג' שמזכיר רוק אלטרנטיבי נאמר של ג'ון קייל ב"ילדה", שיר על חשיפת האמת ביחסים המושרת בנימה של געגוע מסוים – "ילדה כבר לא נחיה באושר". עיבוד רוק אלקטרוני יפהפה.
זה גדג' של תזמור רוק סימפוני דרמטי ב"הגולם" – שיר הישרדות על תנאי – "פתאום מוצא את עצמי בדרך לסוף העולם, פתאום מוצא את עצמי כמעט נעלם, שיר שנוקט לשון סרקסטית נגד אנשי הדת שאינם מושיעים כי "האדמה לא נותנת צ'אנס אחד".. כאשר ההעדפה היא "להשתכר". שיר מסעיר על אפסות הבנאדם בעיבוד דרמטי דחוס מסעיר בסגנון פרוג-רוק.
זה גדג' של אירוניה מלעגת בקצב ים-תיכוני על עם שממשיך לשמוח בשיר "יוון" – "לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה/ רק תזיזו את הגופות/ שיישאר מקום לשיר ולרקוד".
זה גדג' של קצב פסדובלה בשיר קרקסי סוריאליסטי – "חדר ללילה", ששר בטון סרקסטי על על אי הגשמה על "הריגת חלק מעצמו" ועל "הבריחה הגדולה" ב"מפתח זהב", רוק גיטרות שמעביר את הגעש הפנימי. ששר על אובדן מפיה של אישה שאיבדה את היקר לה ב"השחר החדש" – "אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו/ אין לי אף אחד למות למענו/ או לחיות בשבילו"
8 תגובות
אחרי אולי 100 שמיעות אני יכול רק להגיד שאביב גדג' משחזר את הגדולה של נאמנות ותשוקה (שעל אף השתפכויות המבקרים על מנועים קדימה, הוא דווקא היה הדיסק הפחות טוב של אלג'יר, למרות שגם הוא בפני עצמו מדהים)
נכון שיש כמה נפילות מינוריות- עיר בלי זיכרון הוא לא יותר מחביב, וגם יוון מאבד קצת מהעוצמה של ההופעות, אבל כל דיסק שמסתיים באורגזמה המוזיקלית של תפילה ליחיד זכאי להיכנס לפנתיאון של המוזיקה הישראלית, לא פחות. 10 דקות שממצות את כל מה שטוב במוזיקה
עשו תיקון "נאמנות ותשוקה" ולא "אהבה ותשוקה" כפי שכתבתי קודם
ברור"שמנועים קדימה" ו"אהבה ותשוקה" אין עליהם כרגע ושאביב מוכשר "בטרוף" אבל ,"תפילה ליחיד" זה הדבר הכי קרוב למופת הנ"ל.
ממגנט , אין מילים וההופעה החייה היא עוד חוויה שפשוט אסור לוותר עליה, ראיתי אותו השבוע בזאפה עם רן בונקר ויהוא ירון -כל הלהקה שאתו והם פשוט ענקים , אין דברים כאלה, מזכיר את ברי סחרוף של לפני כמה שנים, לא קל לעשות רוק בעברית אבל אביב והלהקה עושים הכי טוב שאפשר
באמת אי אפשר להשוות למנועים קדימה. הדיסק מצמרר מבחינת האיכות המעולה שלו ומה שהוא עושה פיזית כששומעים אותו. אין ספק שמגיע תור הזהב
לצחי, זכותך לחשוב ככה. אני לא הייתי מוותר בחיים על אף שיר שהזכרת , והרצועה הנסתרת (אגב קוראים לשיר "חופה שחורה") הוא סיום מושלם לאלבום. באשר לשאלה מי יותר טוב, "תפילה ליחיד" או "מנועים קדימה", תהיה לי תשובה רק עוד חמש שנים, כשאני ייטחן את הדיסק עד דק כמו שעשיתי עם "מנועים". רק אז אני אדע אם הוא באמת ברמה שלו או אולי (אם זה אפשרי בכלל) יותר טוב.
אלבום חזק,אבל רמה אחת פחות ממנועים קדימה. יש כמה שירים מיותרים כמו "ילדה" שיר די סתמי. "חדר אחד" שאין לו מקום באלבום הזה,לא שייך וגם שיר בינוני ביותר. הקטע הנסתר אחרי "תפילה ליחיד" עדיף שישאר נסתר. וגם על "יוון" הייתי מוותר,ומשאיר אותו להופעות בלבד. גם על טרף ל היה צריך לוותר. 9 שירים זה בהחלחט מספיק.
ביקורת טובה לדיסק באמת מופתי, רק בחייאת, תדייק בציטוטים מהשירים "בסוף אלה היו עלים דקים של סתיו שהכריעו אותי" (תפילה ליחיד), ו "שוב אלימות הצדיקה את עצמה" (נחש בעשב).
מעבר לזה, דיסק שמעיז להשתבח עם כל האזנה. הרצועה האחרונה יכולה להתברג בשקט יחד עם היצירות הגדולות של פינק פלויד. איזה מילים, איזה לחן, איזו הגשה! צמרמורת…