אוריאל הרמן אהוד אטון

פרויקט שירי רחל

חצאי צבעים, חצאי קולות

אוריאל הרמן אהוד אטון
4/5

מה מושך מלחינים וזמרים להלחין שירים של משוררת שנפטרה לפני 77 שנים? יכול להיות שהתשובה מתחילה במיתוס: כשעוברים היום ליד בית הקברות של כינרת, יורדים מהמכונית וניגשים להביט בקברה של רחל, ובאותה ובהזדמנות – אומרים שלום לנעמי שמר.

אבל יש כאן הרבה מעבר: רחל השאירה שירים שמלחיננו נמשכו להלחין, שירים על אישה ערירית, עקרה  ובודדת, נואשת בתשוקתה לאהבה, לילד. משוררת שכתבה שירים אישיים נוגים, מנסה להיאחז בנופי הארץ ("שם הרי גולן, הושט הים וגע בם"), אבל בעיקר ידעה "תוגת דמדומים" ו"חדר קטן ודל", וגם אם מדובר בארץ האהובה – גם בה ראתה בעיקר עצב ונהגה בה הכי בצניעות וענווה – "לא שרתי לך ארצי/ ולא פארתי שמך/ בעלילות גבורה/ בשלל קרבות/ רק עץ ידי נטעו/ חופי ירדן שוקטים/ רק שביל כבשו רגלי/ על פני שדות".
רחל כתבה "רק על עצמי לספר ידעתי", והנה רבים רוצים אף הם לספר לנו את סיפורה האישי הכואב, הטראומטי לעיתים של המשוררת. אישה בודדה, נטולת אהבה, סובלת.

והנה אני מהרהר: למה לא להניח כבר לשירים האלה כפי שהם על הדף המודפס? לתת לעוצמתם לנבוע מהכתוב. לא חייבים תמיד להלחין, לעבד, לשיר.  עשו את זה כבר. יצאו לא מעט שירים נוגים ונוגעים שהצליחו להעניק מימד חווייתי לשיר שלה. אבל די. מיצו אותה. למה לחזור?
"פרויקט שירי רחל" (מרבים להשתמש אצלנו במושג "פרויקט". הייתי ממליץ – לא עוד) מנסה לתת תשובה לשאלה. איציק הרמן מסביר בהקדמה לשירים המצורפים כי מדובר בפרויקט של חיבור בין ניגודים, שירה לכאורה מיושנת של בת העלייה השנייה מולחנת על ידי מוזיקאים צעירים – אולם נראה כי הניגודים יוצרים עוצמה של חיבור בין חדש לישן, בין דורות שרב בהם השונה על המחבר". קיבלנו.

יוצרי פרויקט  שירי רחל הם אהוד אטון, ג'אזיסט, נגן קונטרבס ואוריאל הרמן פסנתרן קלאסי. שניהם סיימו את מגמת המוסיקה בתיכון למדעים ואומנויות וכיום תלמידי האקדמיה למוסיקה בירושלים. השניים יחד עם המוסיקאי והמעבד עדי רנרט הלחינו  שלוש העשר משיריה של רחל ומסרו אותם לזמרים לביצוע. נעבור על כמה שירים.

כה ציפיתי (לחן: אהוד אטון): קולו הגבוה והמאוד תחושתי של הסקסופוניסט אלי דג'יברי פותח ב"כה ציפיתי", על הניגוד בין ציפיה להגשמת האהבה – "מי הפך את שמחת פגישתנו/ לעיצבון הפרידה הנוקב?". ליווי פסנתר. שירה מהורהרת-הזויה. ניסיון כושל משהו לטפס בגבוהים. אבל הטון משדר התחושה, מעין סאב-טקסט ללחן נוגה יפה, סולו סופרנו סקסופון הוא סיום מרגש לשיר מרגש.

זמר (לחן: עדי רנרט) יש משהו אנמי-מנותק  בביצוע של ליאורה יצחק, ונורא השתדלתי לנתק את עצמי מנורית גלרון והביצוע שלה לשיר הזה בלחנה של נעמי שמר. לא עזר.

אשר שלו (לחן: אוריאל הרמן)  שירתה של איילה אינגדשט  בשיר הזה העוסק באושר קטן, מעומעם – מצליחה להעביר תחושה חלומית בשירה מופנמת, ריחופית משהו. גם עיבוד הקלידים משרה את הכבדות ההזויה בצורה נכונה.

"הנה אקח" (לחן: אודי אטון)  רחל מסתפקת במבט עיניו כדי להירפא. שיר קצר, לחן יפה, אבל ככלל אין כאן התפתחות מוסיקלית מרתקת,  רק איילה אינגדשט מנסה לקחת את השיר למקום יותר מיוחד.

עקרה (לחן: אוריאל הרמן) הנה לחן שמצטרף בלי רגשי נחיתות לקלאסיקות המוסיקליות של השיר הזה. לחן מינורי צנוע, שחודר אל בין השורות, וסיוון טלמור – שרה מדויק. נוגעת במילה. מעורבת בתחושה, במופנמות אצילית. עיבוד אקוסטי מלודי יפהפה – חלק מהקונטקסט.

"מתי" (לחן: עדי רנרט)  רחל כתבה באירוניה נוקבת  "רק אשר אבד לי קנייני לעד". העיבוד בפתיחה נשמע כזה מקהלת הצבא האדום, הלחן והשירה של  אלי מגן אינם מצליחים להרים את השיר הזה.

"מתי" (לחן: אוריאל הרמן) פסנתרו של אוריאל הרמן מלווה את שירתה הנוגה-יפה של איילה אינגדשט. שיר נכון לבחירה. לחן פשוט שעושה חסד עם מילותיה של המשוררת.

"בבדידותי הגדולה" (לחן: אהוד אטון) "אם הימים האלה אחרוני ימי הם/ אהי-נא שקטה/ לבל ידליח מריי את כחלו השקט/ של שחק – רעי מאז" הלחן מפצל תחילה בין שתי השורות. רק בסיום שרה איילה אינגדשט את השורה המסיימת וחוזרת לשורה הראשונה. לזה אני בדיוק מתכוון כשאני אומר – תנו לשיר להישאר על הנייר. אל תפרקו אותו ואל תחברוהו מחדש, גם כשמדובר בלחן וביצוע רגיש.

"בלילה" (לחן: אוריאל הרמן, ליאן אהרוני) עיבוד בוסה קצבי מעטר שירתה האופראית היפה של ליאן אהרוני, אבל למרות רוממות הסופרן, ועיבוד הלאונג' הג'אזי (יופי של צליל פלוגלהורן שמנגן עדי רנרט) – שירת העצב של רחל מתקשה להגיע.

יונתן (לחן: אוריאל הרמן) שירתו היגעה-תשושה של אלי דג'יברי על יגונה של מי שהשלימה עם מר גורלה באשר לבן הלא קיים יציר מוחה ותשוקתה, מצליחה להעביר את כובד מצברוחה של המשוררת. זה עדין לא נותן יצירה מוסיקלית מלאה.

אוויר פסגות (לחן: אהוד אטון) לחן, עיבוד, ביצוע מוזר-מעניין של נתי רוזנטל מלנכוליים איטיים והזויים משטחים את הטקסט והלא פשוט הזה למשהו מונוטוני. לא די באווירה כדי להעניק לשיר פרשנות מוסיקלית מיוחדת.

הצדק את הדין (לחן: אהוד אטון) "הצדק את הדין, הלב הנכנע … לא מרד לא זעם"… ביצוע תיאטרלי טעון עוצמה מאופקת של אבי בללי איש נקמת הטרקטור, ובללי מצליח להעביר בטון הזה, בעיבוד אמביינט לירי מעודן את התחושות הפאטאליות של הלב הנכנע עם איזו ציפייה למשהו טוב יותר ("ודמה לפרודות ההנה, לקיץ תצפנה') שיר מהטובים והמיוחדים בדיסק.

"ואולי לא היו הדברים מעולם" (לחן: יצחק הרמן) גם השיר הזה שמציב אתגר על רקע המוסיקה המוכרת. וגם כאן כמו ב"עקרה" –  לחן ועיבוד שאינם נכנסים למלכוד המינור-נוגה ומעניקים איזושהי אווריריות מלודית ענוגת לחן ועשירת הרמוניה, ובמיוחד בביצוע הזה של סיוון טלמור, שיודעת לדייק במבע תחושותיה, לטעמי הזמרת של הדיסק הזה.

הפקה מוסיקלית : עדי רנרט עיבודים: אוריאל הרמן, אהוד אטון, עדי רנרט

חצאי צבעים חצאי קולות – ההופעה

 חצאי צבעים חצאי קולות – קטעי וידאו מההופעה
חצאי צבעים חצאי קולות – קטעי וידאו מההופעה
חצאי צבעים חצאי קולות – קטעי וידאו מההופעה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. איזו ביקורת שגויה וטיפשית! פרויקט שירי רחל הוא אחד הטובים! דיסק מעולה, קולות ננפלאים, מוזיקה נהדרת! מומצץ בחום לכולם. שימעו את השירים יותר מפעם אחת כדי להבין את היופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן