קבענו עם סיר פול מקרטני ב-11:30 לפני הצהריים במלו דן. ביקשו רק לצלם. לא לומר את שמו. כמובן אף שאלה. 7 דקות בלבד. כעבור 3 שעות. לא פחות, הוא התייצב. אף מילה. תקתוקי מצלמות. 3 דקות. ואחריהן עוד שלוש דקות של מרדפים, חתימות ביציאה, עד שהחיפושית נבלעה לתוך ואן שחור. האצילות אינה מחייבת.
יואב קוטנר, מעמד של סטאר רוק מקומי, הצטרף לממתינים. בשעה הראשונה. הוא אמר לי. המתנו ארבעים שנה. אז מה זה כבר שעה. מה שנכון נכון,
אבל בשעה השנייה אחרי שגם במלון דן הבינו הבעיה והתחילו לחלק מים, מיצים ועוגות, נוצר מצב שעדיין לא התנסיתי בו ככתב: סוג של צלם מראיין צלם. אני דווקא בחרתי לראיין את דני רובס – סוג של דוקטורנט ביטלס – שהצטרף לתקשורת בהמתנה. בשעה השלישית, כאשר התייבשו גם המים המינרליים בבקבוקים, ניכרה תחושה מסוימת של מרד צלמים, שדעך מיד כאשר סיר מקרטני בכל זאת נכנס לרחבת הצילום ומילא את חובתו בעסקה.
לא תחקרתי את נושא האיחור. אני בטוח שגם משרד יחסי הציבור של רונית ארבל לא יכול היה לעשות דבר. כוונותיו היו שיהיו צילומים בזמן. את השאלה יש להפנות כמובן למקרטני. נו טוב, תמיד אפשר לשלוף את הנושא הבטחוני. מה שנקרא: הטעיית האויב. מישהו הציע שהוא עדיין ישן.
אבל בואו נגיע לדבר העיקרי שלשמו התכנסנו: ההופעה ההסטורית Friendship First Concert של פול מקרטני בישראל 25.9.2008, משהו שבאמת אני ממתין לו 40 שנה. אחרי הכל מקרטני והביטלס היו פס הקול של נעורי ובגרותי, "הי ג'וד" ו"לט איט בי", "יסטרדיי", "פני ליין", "אלינור ריגבי" וכמובן הלהיטים של מקרטני סולו, כ- Band On The Run במופע של 3 שעות שאמרגניו מגדירים אותו "בלתי נשכח".
הזדמנות כנראה אחרונה לגעת בלהקת הביטלס במהדורתה הפול מקרטנית, אחרי שבשנות ה-60, עידן הביטלמניה בעולם, נמנעה הופעת הלהקה בישראל בגלל החלטה של הממשלה דאז לא לתמוך בהבאתה לארץ מטעמי …מוסר. ואחרי שאפילו שגריר בריטניה התנצל בשם ישראל של 2008, יכול מקרטני להבטיח Great Evnening. למה שלא נאמין לו, ונקווה שמסיבת הצלמים לא מהווה איזושהי אינדיקציה. אליך פול מקרטני.
