מוסיקה ג'אז

הסקסופון טנור שלו לא נשמע כל-כך חם כמו בערבים ההם בקופנהגן. הקלטות מ-1987 ומ-1991, כמה חודשים לפני מותו. אני מתענג על SOUL EYES, על REMEMBER CLIFFORD. .  אלה היו שנים של בשלות מופלאה לגץ. קני ברון בפסנתר לא פחות מרגש.

מי היה מאמין שבנט ולאנג יכולים להיות זוג לדואטים? אז הנה הפתעה: לא רק זוג, אלא התרקם כאן רומן  מוסיקלי סוער. ראשיתו ב-1994,  כשלאנג הוזמנה לשיר  איתו בתוכנית אנפלאגד ל-MTV את MOONGLOW. היה לזה המשך בהקלטה נוספת, גם בהופעות נוספות.

אפשר לומר: נולד פסנתרן ברמה של ביל אוואנס וקית’ ג’ארט ואף למעלה מזה. האלבום מתמצת ארבעת הקודמים. מלדאו משרטט רישומי תחושות על רקע מקומות בעולם. מהורהר, מלנכולי, עצוב, והאלתור והמלודיה לוקחים אותו למקומות שאחרים לא היו בהם לפניו. שבעה סולואיים

היא מזכירה את הגדולות. אלה פיצג’ראלד, בלוסום דירי, דיאנה וושינגטון. זו הליגה. וכשהיא שרה "הם לא יכולים לקחת את זה ממני", יש בה יותר ממשהו מבילי הולידיי. אלבום שמוקדש לקלסיקות של ספר השירים האמריקאי כולל  ALL TOO SOON של אלינגטון

אם לא עשיתם הכרה, האלבום החמישי שלה הוא הזדמנות. כל עידן מצמיח את זמרות הג’אז הגדולות. הן לא רבות, וטוב שיש סטייסי קנט אחת, אנגליה, שבחרה סטנדרט’ס של ריצ’ארד רוג’רס. היא שרה מעומק אמוציונאלי, אבל באיפוק אלגנטי, בשליטה נפלאה בקול.

43  קטעים בדיסק משולש של סווינג ישן ונפלא ששופצו דיגיטלית. הביג באנדס הם של הפסנתרן קאונט בייסי, הסקסופוניסט קולמן הוקינס ונגן הויברפון ליונל המפטון. הקלטות בין 1937 ל_1960. ברשימת הנגנים נמצא ענקים כטד ג’ונס, אל גריי, פרנק פוסטר (תזמורת בייסי),

מה שעושה הגיטריסט המצויין הזה הוא SMOOTH JAZZ, ג’אז שהוא קודם כל מלודי, ללא אלתורים מורכבים. זורם באפיק מיד-טמפו. אם ניקח למשל את "נהיגת לילה" כדוגמא, אז המתכון הוא של מוסיקה קצבית בליווי קולי, משהו בגבול הקלות הנסבלת. אבל לבראון

נאטאלי יודעת לשיר. בזה אין ספק. נתחיל מהסוף, מ"מיי בייבי ג’אסט קייר פור מי",  מהקצביים בדיסק. איזה ביצוע. ברוב הדיסק, נאטאלי מתמסרת לבלדות אהבה נוגות. לא מנסה להיות עכשווית בכוח. כשהיא שרה "אין לי דבר טוב יותר לעשותו", זה סטייל

טיטו פואנטה עושה "טייק פייב" מפולפל. "מונגו סנטמריה" לקחו את "סמות’ אופרייטור" של שאדיי לקרנבל הג’אז-פאנק-לטיני. אלה מתאבנים לשני דיסקים מענגים, של מוסיקה לטינית, וברשימה טניה מריה המלהיבה, טריו דה-פז, אזימוט, פלורה פורים, ריי ברטו, מרקוס ואל, אסקובדו, קנונבול אדרלי

בהשוואה לאלבומי טריו שמת’יני עשה בעבר, "טריו 99-00" מסתמן כאחד הבוגרים-מסוגננים-אלגנטייים שלו ביותר במסגרת שלישיות. אמנם הפעם זה לא טריו עם שמות כהיינס והולנד,  אבל בילי סטיוארט בתופים והבסיסט לארי גרנדייר לא נופלים מהותיקים. מת’יני מציג הפן הג’אזי הטהור, בטווח

הגיטריסט שפעם עשה סולואים עם הקרוסיידרס וסטילי דן, יוצא באלבום בסגנון הנקרא SMOOTH, מעין שילוב פאנקי-מלודי. בהרכב בולטים כריס פוטר בסקסופון טנור ובילי קילסון בתופים, שניהם חברים לשעבר בחמישיה של הבסיסט דייב הולנד. קרלטון מנגן גיטרה אקספרסיבית ומלודית ב"דונט ברייק

גבריאל מיראבסי, נגן הקלרינט יליד פרוג’ה, שניגן כאן ב"ג’אז חם" מאיטליה, הוא היום מוסיקאי מתנסה ופתוח. ההתפתחות שלו מג’אז לפולק באה מההתנסות בהרכב של רבי אבו חליל. כאן, במסגרת שלישיה הכוללת את לוצ’יאנו ביונדיני באקרודיון ומישל גודארד בטובה, הוא יוצר

דיסק כפול: הראשון הוקלט בפסטיבל "קונקורד" ב-1974. השני באולפני "קונקורד" ב-1976. ההרכבים זהים, פרט לפסנתרן. בראשון זהו ג’ורג’ דיוק. בשני: מייק מלבויין. הרי סוויט אדיסון בחצוצרה, פלאס ג’ונסון בסקסופון ג’ק האנה בתופים. וכמובן אליס בגיטרה. בראון בבס. תוצאה יחידה במינה

על המוסיקה שלו אומר דניאל: "רציתי ליצור אלבום של אקורדיוניסט, לא אלבום של מוסיקת אקורדיון". מי שמכיר את המאסטרו של אקורדיון הג’אז הצרפתי, רישאר גליאנו, יקבל מדניאל משהו ברוח הזו, ואף הרבה יותר מיוחד. שימו לב לנגן הקשה מעולה, מינינו

פרגוסון, 74 והבאנד שלו, מומחי סווינג, מגבים את שור בצליל ביג-בופ נשיפתי יפהפה, ומוסיפים לה דלק באוקטן גבוה. שור זמרת בלדות בעל 2 גראמיז, בחרה בסטנדרטים כ"רק אחד מאותם הדברים", "בסמה מוצ’ו", "עלי שלכת", "מכתבי אהבה", "מיי רומנס", "לאש לייף".

סגנון הג’אז הקאמרי המאפיין את נגני חברת  ECMנקרא "צ’מבר ג’אז". ג’ון אבקרומבי, גיטריסט-על הרכיב רביעית-על המזכירה רביעיות גדולות ולמעלה מזה. קטע הפתיחה "רעיון יפה" נותן תחושה של ארבע נגנים שבאו ליצור ביחד. ג’ואי ברון בהקשה, מרק פלדמן בכינור, מרק ג’ונסון

פאנקי, גרובי, סמותס ג’אז, ריתם-אנ-בלוז. אולברייט בארבעה סקסופונים הוא גם המעבד והמפיק. המינון פוזל למיינסטרים. גם המיד טמפו, גם הקצבי ובפורמט הבלדה. הכל נשמע פרפקציוניסטי. "הביאי מעט אהבה", "איינט נו סטופינג" הגרובי מול "שנה את העולם" שזה אמצע הדרך עם

פטיטוצ’י וירטואוז הבס האקוסטי והחשמלי הוא גם יוצר ממדרגה ראשונה. הפעם הוא כינס כמה ענקים כדי לתת למוסיקה שלו ברק וליטוש, אנרגיה וגם אמוציה. עשרה קטעים בדיסק, ולפטיטוצ’י תמיד יש משהו לחדש. הצליל בין אקוסטי לאלקטרוני. ושימו לב להרכב שלצידו:

רדמן בסקסופונים מכנה את הצליל החדש "אלקטרוני מבוסס-גרוב". כמעט כל 12 הקטעים מצביעים על הקונספט, שאומר יותר חידוש ופחות התרפקות, יותר יצירה ופחות סטנדרטס. רדמן רואה לפניו לא רק האילתור, אלא הבלאנס בין יצירה לאימפרוביזציה, מה שמזכיר משהו מהאוריינטציה שאפיינה

הדואט בין נגן כלי הנשיפה ואיש ההקשה הוקלט בשנת 2000 בפסטיבל TAMPERE  בברלין. לכאורה, דואו נגנים מצמצם את מרחב האפשרויות המלודיות והקצביות, אבל אצל סורמן את דג’ונט, התוצאה נשמעת כמו רביעיה. השניים הצליחו בריכוז רב להגיע ליצירה משותפת בהופעה חיה.

דיסק כפול של ג’אז רומנטי, מנוגן ע"י נבחרות נגנים בפורמט שלישיה: טנור סקסופון, אורגן, תופים. זה לא ג’אז מסוג אוספי זהב מתמרחים. אלה בלדות המנוגנות ברגש ובמיומנות, בצלילים שמחלחלים. שלושת הקטעים הראשונים ביניהם "את השתנית" מנוגנים ע"י באדי טייט בסקסופון

ברנפורד מרסליס טען כי המוסיקה שיצר בשמונים הייתה הכנה דידיקטית להמשך. עכשיו הסתיימה תקופת הלימודים. 10 דקות של "ריקוויאם", אומרות לא מעט על עומק של בגרות, על בעירה פנימית. מצד שני, ב"אליזיום" זה הג’אזיסט שיודע לשתף את הנגנים במיומנות עליאית,

בראד מלדאו בורח מהקלישאות המוכרות של טריו פסנתר. זה דיסק מורכב מעיבודים ותזמורים מיוחדים עד מפתיעים, מהלירי ועד הגרובי, מהמלודי ועד הדיסוננסי. מלדאו עסוק בחיפושים. כל קטע כאן הוא חלקה מוסיקלית בפני עצמה. השינויים באווירה קיצוניים. הנגנים  אחד אחד. למתופף

אלבום שני של הרכב מבולוניה, פיקיצ’ו בנולי ואנדראס ראפין. התבשיל מכונה "פיוז’ן חדש". המגע בין ג’אז לפאנקי שיצרו השניים חושני, מסתורי. זהו אלבום אינסטרומנטלי הבנוי על מתחים בין מוסיקה קונבנציונאלית למוסיקה אלקטרונית, בין טכנולוגיית סאונד לכלים אקוסטיים. מצד אחד זו

הוא הפרשן הכי חם של דג’נגו ריינהרדט, הגיטריסט הצועני-צרפתי האגדי. לגרן מקדיש לו אלבום עם הרבה סטנדרטים, תיבול צועני, בטעמיו של הכנר הרומני פלורין ניקולסקו, שעושה כאן דברים נהדרים גם בהשפעת סטפן גרפלי, גם באוריינטצית פולק רומני צועני. חייבים לציין

האוריינטציה של האשף הקולי ג’אזית, אבל הרבה מעבר. מסע אמביינט-אתני. ממוטיבים סיניים ב"קלימבה סוויט", סגנון פט מת’יני ב ZIGGURAT- והרבה צ’יק קוריאה במגע הקלידים,  וכשצ’יק בתמונה וכשעומר חאכים בתופים, מקבלים ג’אז מעולם אחר. IVOCATION  בפתיחה הוא קטע מלודי קסום, אחר-כך

אני שומע הד לצליל הגיטרה של דמיולה מהשבעים, ימי פאקו דה לוצ’יה ומקלפלין, גם "חזרה לנצח". ההבדל הוא שדימואלה 2003 יותר יצירתי בתפר בין ג’אז, לטינו ופלמנקו. עוזרים לו בין השאר גונזלו רובלקבה כפסנתרן, החלילן אלחנדרו סנטוס וגומבי אורטיז בקונגס.

זמר הקרוס-אובר האלגנטי ביותר בג’אז. ג’ארו הולך על תערובת עדכנית: סמותס ג’אז, בלוז, פאנקי בקצבי מיד-טמפו וסלואו. הדיסק מתחיל עם "רנדום אקט אופ לאב" במיקצב רגאיי. "לעולם לא מאוחר" הוא בלדת סול במיטב המסורת, ו"רוט 66" מוגש באקפלה. בין ובין

יש משהו מרתק, מציינים על גבי העטיפה במפגש בין שניים שמעולם לא נפגשו בעבר. השאלה היא כמובן: מה יום מיומיים. תשובה: גליאנו אשף האקורדיון והבנדוניאון ולואיס באורגן המונד נועדו זה לזה. המוסיקה היא ג’אז רומנטי המנוגן ע"י שניים שמתנים אהבה.