אחרי "ברזילרה" והחידוש ל"בואי לאילת", טבעי הוא ש"האנשים" ימשיכו במשהו מהמחוזות הברזילאים. בוסה שמזדמזמת מההצלילים הראשונים. נירי דמסקי שרה עם חיוך פנימי בטון מתקתק ובלתי משתנה על אהבה שמלבלבת. פשטות הטקסט, פשטות המנגינה, עיבוד סמות’ ג’אז לחצוצרה. שיר קטן שעושה
לגבר יש בעיה עם הגברת. איך היא באמת רוצה אותו? עמיר בניון כתב על הנסתר ביחסים בינו ובינה. אולארצ’יק לקח את זה לנופים קלטיים עם חלילים איריים. גוב שר נוגה-נינוח לחן מינורי. הצרדרדות שלו כרגיל מוסיפה חן גובי אמין. שיר
שושנה, לפי סנדרסון, היא בחורה סנטימנטלית, מנהלת שיחות בטלפון, אבל מצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית עם מהנדס. לפי סיפורו של סנדרסון היא כה מיוחדת, שהיא בין שאר כישוריה מוציאה להורג. מילים ולחן – סנדרסון, אבל לדבר ההפקה הרוק-גרובית הזו, שותף איש
חזיז אחרי "פנסים" שיצא לפני שלוש שנים כתבה טקסט אירוני על יחסים: "אני לא לבד כי יש לי אותי". המוסיקה קצת פחות מתוחכמת. דאנס מיד-טמפו קליל, קליט, שלא אומר הרבה על "הבפנים" שלה. לא סערת רגשות. נשארת אביבית ומרוחקת. איפה
יש בעיה בלהעביר טראומת רגשות (כרגיל, סיום יחסים) בדאנס קליל. אבל הטונים של מסיקה נשמעים נטולי מניירות. חפה מדרמטיות יתר סטייל מיה בוסקילה. היא שרה "כמעט התפוצצנו מאהבה קרה" מהי אהבה קרה? התשובה נמצאת כנראה בשורה שאומרת שהוא מעולם לא
למה תחרות כלבים? ולאן פניו של אביתר בנאי מועדות כשהוא "נוסע במונית לא זוכר את הכתובת" ומהי פשר המטפורה "להדליק את השמש בצחוק ובבכי". האם השיר נכתב מ"תוך חלומות עמוקים"? קול גבוה רגשני, הזוי משהו. עיבוד אקוסטי לו שותף גיל
רוט מחובר לשישים, לשבעים, מחבר לחן פופי לגיטרות רוקיסטיות מכאסחות. הטקסט המחורז עוסק ברפרוף באיזו סיטואציה של מישהי לבד שבכול היא מודה. דן תורן שכתב מבין את המצב. (למה היא לא עולה על התדר?) הטקסט מחופף. הקול הגבוה מזכיר את
עידו ברון כתב את השיר אחרי שאחיו, רן, נהרג ב"מייק’ס פלייס" בת"א. "אתה שוכב פרקדן, אני אקצה לזה דמעה", שר ארקדי בטון נוגה, מעודן. "ואתה שלו מתמיד… עטוף בדגל ישראל כשקית של ממתקים". דוכין מטפל בטקסט ברגישות הראויה, לחן –
קליינשטין שר אמוציונאלי מאי פעם. במיוחד שירים מינוריים. הפעם על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. נהייה אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר. קליינשטיין רומנטי, בלי לגלוש לדביק. יש בטונים שלו געגועים. יש בעיבודי המיתרים לרכך אותו
קליל, קליט, כייפי. זה פיטר רוט שמחפש את אהבת נעוריו שחמקה לו. דן תורן כתב: "באהבות אסור לטעות". המנגינה, הביצוע, העיבוד אומרים: לא נעים, לא נורא. לא אסון. לא טראגי. סיקסטיז? האם אני שומע ביץ’ בוייז בהרמוניות הקוליות. האם אני
מה היא צריכה להגיד לו, על רקע הנתק ביחסים? שלא יחשוב שהיא מלאך כזה, שכדאי בשבילה לסבול כאב, ש"הלב אמר שכבר הגיעה השלכת", שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך. איזו בילבולציה. גבב של מילות רגש. בואו נקשיב לרגש. הוא יותר
פורטיס פורץ ברוק פאנקי (פ’ דגושה) ושר "הריק בעולמי מלא בתוכן" ו"חוסר ודאות זה בשביל תוכן". בטח ציני. בטח תיאטרלי. אצלו רוק זה כמעט ריטואל. טקסט הזוי, זרם מחשבות לגבי הקיום העכשווי, נורה כצרור קצר מטווח קרוב. בהבעה פורטיס ממחזר
אז זה קורה. שניים שחשבתם שלא נועדו להיות יחדיו, כתבו, הלחינו ושרים יחד לקראת המופע המשותף "התחברות". "אם אני מביט, אני רואה אותך, אם אתה נשאר, אשאר איתך" הם שרים בדואט, על יחסים בין שני אנשים יוצרים שמנסים להתגבר
