"גימבו ג'יי ולהקת ספא" שהלהיבו בשיר "עשיתי", אחד משירי ההיפ הופ הטובים ששמעתי לאחרונה בביצה המקומית, ממשיכים לעשות משבי רוח רעננים, וגם הפעם בשיר שסוטה ממסלול השגרה של הז'אנר. "אמא" עוסק ביחס האמביוולנטי לשפה העברית. מצד אחד – הקינה על
בבריחה מהמציאות יש סממנים של פחד ותקווה. בואי ניקח את הטוב שקיים לפני שהוא יימוג, הוא מציע למי שאיתו. הבריחה היא סוג של משאלה שמבטאת את החשש מפני העתיד, את המודעות לכך שהכל הפיך ואת הרצון לשמר את הקסם העכשווי.
יש קסם ממגנט בקולה הנדיר של יובל דיין. היא כמעט אינה לוחצת. שרה באיפוק ובעידון, שהם כשלעצמם מעלים את רמת אמינות ההבעה. תקראו לקול הזה – עידון מלנכולי. יובל שרה את כאב הפרידה למי שלא ידע "לקרוא" את אהבתה אליו,
השיר מתוך האלבום "סביבנו" מחזיר לימים שמלחינים מקומיים העמידו לעצמם אתגר – הלחנת שירי משוררים שלא נכתבו כפזמונים להלחנה. נדמה לי שרק במוסיקה המקומית מדברים על "שירי משוררים" כמעין ז'אנר נפרד. מוסיקאים וזמרים מחפשים טקסטים מהזן הזה אולי בשל מחסור
מור ברנשטיין שרה סוג מחאה המתייחסת לימים בהם גדלה והתחנכה בעולם הדתי הנשלט ע"י גברים, שהשאירו אותה בצד ללא יכולת להביע את עצמה בשירה ובמוסיקה – (ללא תווים, ללא פנים). והיא שואלת: "למה לא נתתם לי לשיר?" ברנשטיין מחברת את
עמיר בניון כותב לאשר אהבה נפשו, מתוודה ותוהה. מה בין להתאהב (להיות מאוהב) ובין לאהוב ולהיות נאהב? יש שרואים בהתאהבות פסיכוזה, מצב של מחשבה כפייתית, ולכן היא אולי סוג של הפרעה/ עיוות. מעין מחלת נפש זמנית. כשעמיר בניון שר, "ואני
והפואנטה? מצד שני: למה לחפש פואנטה? זה-מה-בראש. "הבן זונה" הזה שבא לו הכל מוגזם. עברי לידר חרז עם סאבלימנל, ויצא קל משקל, קלילות נסבלת. יש לו ללידר את היציאות ה"אופנתיות" האלו, כמו כדי לומר – אני בעניינים. לא כל שיר
שיר ייאוש קונבנציונאלי. רבים יזדהו. המלחמה היומיומית בעצמך. אתה אפילו לא מתרגש מריגוש חדש. שי נחייסי שואל סתמית – "מה מסתתר מתחת לייאוש?" התשובות נמצאות בשיר. המלחמה היא בעצמך, בריקנות, אבל נראה כי בכל זאת קיימת מצוקה שאין עליה תשובות,
מדברים על "מוסיקה מזרחית", על שורשים, על שרת התרבות שמטיפה ל"שורשים מזרחיים" במוסיקה, ורוקדת עם אייל גולן. על גוסטו היא שמעה? אני מניח שאין סיכוי. לרבים מאתנו אין מושג מהי תרבות מזרחית אותנטית. הרוב יודע ש"מזרחית" זה הפופ הים תיכוני
פעם אריק איינשטיין שר על "גברת עם סלים" באוטובוס, אבל מי אומר היום "הגברת מהבנק", ואיזו "גברת מהבנק" מתקשרת ל"תת הלוואה". טל לוי שרבט משהו כדי שיצא לו איזה נרטיב נחמד ומחויך על אהבה בכפל המשמעות שלה, כדי לתאר את
"דואט מרגש", נכתב בהודעה לעיתונות. ניסיתי להסביר לעצמי מדוע אינני נסחף. קלינשטיין את רזאל הם הרי זיווג לריגושים. המנגינה יפה, השירה ענוגה. מה רע? אודה: אני לא נלהב מגל השירה/ פניה לאלוהים, כאילו אנחנו נמצאים עכשיו בעידן הגאולה. כולם גילו/
החוכמה בשירים מולחנים היא לעיתים לצמצם את מה שחולף בראש לכמה שורות ולתת לצלילים להשלים. תומר בר, פסנתרן ג'אז מחונן, יוצר ממדרגה ראשונה, מנסה את ה"תרגיל" בבלדה איטית ומהורהרת. בשיר תוהה בר בשאלות קיומיות שמעסיקות כל אדם שלישי –האם אני
צלילי הפסנתר, הטון הנרגש העדין, המנגינה הקליטה. אי אפשר שלא לזהות את אוהד חיטמן בשיר הזה. הוא מזמר על אהבה לא בהתהוותה אלא בשרידותה היום יומית. חיטמן יורד לקרקע. ביחסים יש לקיים את האש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא
Dirty Fly מציעים עצה של מנוסים מפוכחים ומפוקחים כנגד כלל ההולכים בזרם מבלי לשאול שאלות. אתם ממשיכים לספוג מידע כוזב וללכת לאורו. גם אם נראה לכם שהכל סבבה, אל תאמינו – משום שהמציאות שונה. אתה נשאב לקצב, אבל בלי לזרום
נצטרף לשברון הלב של דוד שטרית. מאז שעזבה אינו יכול לעצום עין בלילה. החסר מחדד את התחושה – "מעולם לא ידעתי כמה אהבתי אותך". מכירים? מי לא חווה. נצטרף לכאב הלב של דוד שטרית, לא משום שהשיר הזה מצטיין במקוריות
כמה שירים מהסוג הזה אפשר עוד להמציא? נו, באמת – שאלת תם. יש אינספור קומבינות על לב-כואב, והמאהב הקנאי הסובל, שמרחם על עצמו מול ליבה האדיש. מצד אחד, יענו רוצה שיהיה לה טוב, שתצא אל העולם בראש מורם, מצד שני,
ליאור יאדו תולה את כל בקשותיה לטוב בגשם. תפילת גשם טובה לכל עת. מכוונת לימי תחילת החורף. אתה יכול לבקש כל שעולה על רוחך מניקיון הרחובות ועד בריאות הנפש והתחלה חדשה. הגשם הוא חלק מאמונה באתני הטבע. הטקסט הנאיבי מנסה
"מתי בדיוק הפסקתי להרגיש", שואלת אביגייל רוז, ומתכוונת ל – איך זה קרה שהאהבה מתה?! לתחושת האהבה, מתברר, יש זמן תפוגה. פקיעתה אינה נצפית. יש כאן יותר תמיהה מאשר שאלה. לא רק תמיהה אלא קביעת עובדה, מעין מענה לתמיהה-שאלה: "הזמן
לשופט בתחרות הריאליטי מוסיקה רצוי ומותר להגיד: זה אחד הטקסטים הלא מקוריים והנדושים שיצאו לאחרונה בנושא אהבה ממגירתו של משה פרץ. את מאירה לי את היקום, אני אוהב שאת צוחקת. אפילו המטפורה "את יפה יותר מכל מדריד" לא ממש מסתדרת
תומר עפרון שר על חוסר בהירות/ ודאות ביחסים בינו ובינה שמכניסים לתסכול. הולך לאיבוד – בדרך שהיא מגיבה אליו. זה לא רק מה שהוא מרגיש כלפיה, אלא גם מה שהיא חשה כלפיו – דרך מבטו ("היא קצת נזהרת/ רק שלא
בקולו הרוטט מתגעגע בן ארצי לאהבה ישנה הממוקמת בזיכרון בגבעתיים. הוא מדמיין פגישה לילית ארוטית במהלכה יחשוב "איך חיילים מפטרלים בגבולות" (מוטיב המלחמה קיים גם בשיריו של אבא שלמה) אולי כדי לרכך את מצבו. הגעגוע אינו נובע מרצון להתאהב מחדש,
השבוע הקדישו באחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה כתבה לשברון לב. הנושא נדוש, אבל בכל שברון לב יש סיפור מצוקת נפש ייחודי שעומד בפני עצמו. מוסיקה עשויה להביע את עומקה, גם לשמש אמצעי התמודדות מציל. כשאני שומע את סתיו שמש שרה על
המודעות למצב אידיאלי של שלמות מולידה התייחסות ל"לא מושלם". דווקא מן החסר ניתן להבין את השלם – "מה היא שלמות אם לא אהבה שנעצרה ברגע הכי כואב שלה". מהו "מושלם" אם לא החיים בצל ה"לא מושלם". זוהי הדיכוטומיה ששולטת בהוויית
מה מביא גבר לשיר סבל של אישה בגוף ראשון? השיר נשמע כמו גביית עדות מאישה מוכה שמאסה בחייה. הוא נפתח באזעקה. קול מחוספס ונמוך שר ייסורים כתוצאה ממכות ואגרופים, ומביע בצורה מעט פשטנית רגשות אובדן ומוות. נמאס לה מהסבל, לא
ריח המרלבורו המתוק. לילה מעושן בריח. העכביש השחור בקליפ. אנחנו בסרט של איה מלמד, לפי הקומוניקט – סטייליסטית. אכן: מלמד ניסתה לסגנן נרטיב שברון לב של מאוכזבת-אהבה בטקסט אפוף אווירה נוגה – השמש ירדה לים, מפלס החרדה עלה, הבלאגן שנשאר
רגעים של כאב כלפי היקרה והאהובה מכל הופכים לשיר רגש אמיתי ומפעים. הניסיון/רצון לנחם, לבקש אור ומרגוע עבור מי שנמצאת בסוף המסע שלה, מקבלים אצל דני רובס מנגינה וטון מוכרים. זה שיר של רגש טהור שהוציא ממנו מוסיקה, שנוגעת במלוא
אז מה אתה – דתי, חילוני, רוסי, מרוקאי, אשכנזי, מזרחי, רוסי-ישראלי? ישראלי? אריק אבר שכח להכניס לשיר שלו את ה"אתיופי", שנמצא חזק במעגל הזהויות המבלבל. אבר מצליח בראפ-ספוקן וורד הזה לתאר מציאות מוטרפת, לפיה הזהות של הבנאדם היא לא ממש
מה הוא צריך אותה – "ילדה מבית טוב עם כוונות רעות"? אז אולי זה רק בשביל להוכיח שהוא, הבחור מהשכונה, יכול לבצע בה את זממו, אחרת איך נבין את הקטע של – "כנסי לרכב בואי ניסע מכאן ללא נודע"? What
החיים אמנם קשים, לא תמיד האהבה נמצאת על מפתנך, אבל צריך לנסות, להאמין, כי זה יקל וישחרר. שיר אורדו כתבה טקסט שעובר לידי ואינו מחלחל, כי הוא נשמע כמו פלקט המציע מיני מסרים אופטימיים סתמיים. שיר השתתפה ב"בית הספר למוסיקה" בעונה
לפי שיר האהבה המיוסרת, חי סבג חי בסרט. הוא מדמיין מצד אחד "סרט שחוזר להתחלה" כדי להתחיל מחדש מערכת יחסים שהוא חושק בה. מצד שני הסרט הזה כנראה לא יסתיים טוב. הוא הרי יודע שהסוף עצוב. שהוא לא יכול להשפיע.
