מוזיקת Chillout (או Chill Out) היא סגנון מוזיקלי רחב שנועד בראש ובראשונה ליצור אווירה רגועה, וללוות מצבי מנוחה. זהו לא ז’אנר אחד  אלא מטרייה של סגנונות איטיים, רכים ו”מקררים” שמטרתם לשחרר עומס נפשי וליצור תחושת שלווה.
אווירה – זהו האלמנט המרכזי. Chillout היא מוזיקה של mood, לא של אירוע: חלומית, כמעט תמיד חסרת קצוות חדים. הדגש הוא על מרקם צלילי. באירופה יצאו מאות, אם לא אלפי אוספי צ'יל אאוט, כשהסדרה הידועה ביותר היא Cafe Del Mar, על שם בית הקפה על החוף באיביזה, בירת מועדוני ההאוס העולמית. הקפה דל מאר היה בית קפה אליו הלכו כל המבלים בבוקר אחרי המסיבות כדי להרגע. המקום ניגן מוסיקת צ'יל אאוט חדישה והבית קפה הפך למכה של הסגנון. מוזיקת Chillout היא חוויה, לא “ז’אנר”. היא משלבת אלקטרוניקה, אמביינט, קולות רכים והפקה חללית כדי ליצור מרחב רגוע, מוזיקה שנושמת, מאפשרת לנפש להתרכך, להירגע ולהיסחף בזרם עדין.
האוסף הזה יצא ב"הד ארצי" ב-1999 בהפקת אילת יגיל, שעבדה אז במחלקה הבין לאומית של הד ארצי יחד עם התקליטן רונן גוטמן.

** “Hymn” הפותח של Moby היא אחת מהיצירות המזוהות ביותר עם עידן ה־Ambient האלקטרוני של שנות ה־90. היצירה לא בנויה כמו שיר — אין בה בית/פזמון — אלא כמו טקס התעוררות, מה שמחזק את תחושת ההמנון שמעורר (Hymn).האקורדים מזכירים הרמוניה כנסייתית, ההדהוד עמוק, כמעט כמו חלל כנסייה, הצלילים “שרים” למרות שלא קיימות מילים. זו האסתטיקה שהפכה את מובי לחלוץ בין אלקטרוניקה לרוחניות.
** “Aquarius” של Waldeck בסגנון   Chillout / Downtempo — אחד המזוהים ביותר עם הסגנון הווינאי העמוק והאלגנטי שלו. בהגדרה יותר מדויקת – Nujazz / Trip-hop אלגנטי הקטע משלב בין ביט רך, קווים מלודיים מינימליסטיים, סאונד חללי ומתח קל  והוא מעביר תחושה של שחייה תודעתית בתוך מים עמוקים ושקטים. וולדרק כמעט תמיד משתמש בבס “חם”, בעל משקל רגשי, אך נקי, בס שמחזיק את הסאונד אבל אינו מנסה לשלוט בו.“Aquarius” מתאפיין ברוגע חלומי, מסתורין, התבנית הסאונדית של Waldeck ייחודית: עידון, תחושה של מרחק רגשי קטן אך מורגש, כמו מבט חצי-רדום, חצי-מודע.
** "Slimcea Girl (Aloof Remix)” של Mono כקטע Chillout / Trip-Hop / Downtempo הוא  אחד הרמיקסים האופייניים ביותר לאסתטיקה האיטית, האפלולית והמהורהרת של סוף שנות ה־90. איטי, היפנוטי, אפלולי, מהורהר, מלא חללים וצלילים מעורפלים. הסאונד עירוני־לילי., הקטע לא “מרגיע” במובן ספא, אלא מהפנט מלנכולי. זה Chillout של חצות, של עיר רטובה מגשם, של מחשבות כבדות שנמסות לאיטן.
** “Non, Non, Non” של Melaaz הוא קטע Chillout / Trip-Hop / Urban Jazz, אחד מהשירים הצרפתיים המזוהים ביותר עם סצנת הדאונטמפו של שנות ה־90. הוא משלב ביט איטי, קולות רכים ועמוקים, גוון קצת “נוארי”, ובסיס מוסיקלי שמייצר תחושה של שיטוט רגוע ברחובות עירוניים בלילה. בעל צבע צרפתי ייחודי: שילוב של נוגות עירונית, ביט כבד ונמוך, וקול נשי שנושא עצב שקט.
** גימל שלהתקליטן הותיק גיל גולדשטיין בקטע שהוא כתב עם ישי אדר, קלידן נושאי המגבעת. אמביינט מודרני, המשלב צליל עדין, חללי ורוחני, עם נגיעה אלקטרונית מדויקת מאוד. באמביינט לא תמיד יש קצב, אבל אצל גיל גולדשטיין יש לעיתים פעימה נמוכה (Sub) רמז ריתמי, לא תיפוף משהו שמזכיר heartbeat או תנועת נשימה זה מוסיף חיות לקטע ומחזיק את האוזן. הפולס נועד להרגשה, לא להובלת זמן . זו בדיוק מהות אמביינט מודרני. הקטע בעל .תנועה איטית ומדיטטיבית.זהו אמביינט מודרני עם נשמה — לא רק רקע, אלא הדהוד פנימי.
** “The Flower Called Nowhere” הוא קטע שבו Stereolab יוצרים שילוב נדיר בין אווירה חללית, מינימליסטית, גרוב נינוח ורפטטיבי, באל־קנטו צרפתי רך, שכבות אורגניות/אלקטרוניות שמרחפות ברקע ומלודיות פשוטות אך מהפנטות. זה צ’ילאאוט במובן הרחב של המילה:. הוא לא “רוגע ניו־אייג’י” ולא “לאונג’ אלקטרוני” אלא אווירה קבועה של ריחוף אינטלקטואלי.
“Je T’aime… Moi Non Plus” של Malcolm McLaren  מקלארן לוקח קלאסיקה פרובוקטיבית והופך אותה למרחב מהדהד רגוע, ומסעיר בו־זמנית. זוהי הפשטה של המקור של סרג’ גנסבורג וג’יין בירקין לקטע בעל: אווירת טריפ־לאונג’, רכות אלקטרונית נוגעת בסוריאליזם. נוצר דיאלוג חושני אבל מנותק שהופך היפנוזה קצבית. זו איננה גרסה מתריסה כמו המקו, אלא מעין פנטזיית צ’ילאאוט א-ארוטית, שבה הרכות ואי-המציאות הוא הדבר המרכזי.
** "Nia” של של שושן משלב רוח ניו־אייג’, עדינות ים־תיכונית מוסיקה מזרחית, אקזוטיות, קצב אפרו ואלקטרוניקה מינימליסטית ליצירת חלל רגשי רך ומרחף. המלודיה אינה בונה דרמה אלא Soulful Ambient Chill במרחב רגשי.
** “Port Meadow” של The Egg הוא שילוב בין צ'ילאאוט,מידטמפו, אלקטרוניקה אורגנית ומוזיקה פסיכדלית־אורבנית ברוח שנות ה־90–2000. התוצאה היא אווירה של Landscape Sound, מרחב פתוח, נושם, נטול קצוות חדים. זהו אחד המרכיבים שהופכים את השיר לקטע צ'ילאאוט קלאסי: הוא יוצר חלל פנימי שאתה שוהה בו, לא שיר "שמספר סיפור". הוא מורכב מ -לופים הרמוניים קצרים, שימוש באקורדים פתוחים ומרחפים ללא מתח או דרמה מובהקת
** Kid Loco – She’s My Lover (A Revolution Sitting Stoned in a Field Mix אחד הקטעים האיקוניים של ה־downtempo / trip-hop / chillout של סוף שנות ה־90, והוא מייצג באופן מושלם את הרוח של הז'אנר. המוסיקה איטית, מרחפת, חושנית, יוצר מיינדסט ולא “שיר” קלאסי. הקצב – טריפ־הופ איטי, חושני, מתנדנד. הביט אופייני ל־Kid Loco – לא מהודק מדי, ה־swing הדאונטמפי הוא חלק מהקסם, סנר רך, כמעט כמו מברשות, תחושה של מוזיקה שנעה מתוך ערפול רגוע הקצב לא מנסה להוביל אותך קדימה אלא להחזיק אותך במקום נעים ומעורפל..
** יובל בנאי – “רחוב העצב החד־סיטרי” (רע מוכיח רמיקס) – הרמיקס של רע מוכיח הוא אחת הדוגמאות המובהקות לאופן שבו ניתן להפוך טקסט רוק־פיוטי קודר לקטע אורבני־אלקטרוני מהורהר, שקוע, מרחף, ועדיין לשמר את ההתרגשות הרגשית שבמקור. מוסיקה שיוצרתתחושה של לילה עירוני גשום, מצב תודעתי בין ייאוש עדין לנחמה מתונה. זה צ’ילאאוט שמחזיק פגיעות, לא רק נינוחות. זה לא רמיקס “רוקד” אלא מרחף.  הוא לוקח את הייאוש השקט של השיר ומניח אותו בצליל אלקטרוני נקי, מודרני, לא מתאמץ. קולו של יובל בנאי — פגיע, מופנם, חוץ־זמני. הרמיקס הופך את זה לקטע שבו העצב מקבל גרוב איטי, המלנכוליה נעשית “יפה”, הכאב נהיה “אסתטי”, הרחוב הפנימי הופך למסלול צלול, כמעט מדיטטיבי זהו אחד המקומות שבהם צ’ילאאוט פוגש פואטיקה – הרגש אינו צורח, הוא שוהה.
** Morcheeba – End Theme – שילוב טריפ־הופ, דמיון קולנועי, אווירה רכה ופואטיקה מוזיקלית בלי מילים. כאשר הוא מופיע באוסף צ’ילאאוט, הוא ממלא את התפקיד המושלם  דעיכה רכה, נשימה עמוקה אחרונה, חזרה איטית לקרקע. זו מוזיקה שמתנהלת כמו שקיעה:לא דרמטית, לא תובענית – אלא מתמסרת לאיטיות. מורצ’יבה תמיד התאפיינו בהפקה חלקה, חמימה, לופים עדינים, גיטרות רכות ונמוכות, אווירה של “סרט פנימי”.

Moby – Hymn