“יש פצצה באוטו שלי!” צורח קמרון וינטר. ברוכים הבאים להתקף הפאניקה שבסיוט הקדחתני שנקרא החיים בשנת 2025 — ול־‘Getting Killed’ של Geese. אלבום השנה בארים ובמגזיני רקו רבים.
מי הזמין את הפיצוץ האבסורדי והפואטי הזה של ג’אז, פאנק רוק ורעש עם דגימות של מקהלות אוקראיניות מתנגשים זה בזה בלי להימחץ תחת כובד היומרה? זהו אלבום נדיר ובלתי צפוי, כזה שמצליח לשלב מלודיה בתוך הטירוף ושליטה בתוך הכאוס. טקסט: “כל האנשים חייבים לחייך בזמני מלחמה”, וינטר מזמר ב־‘100 Horses’.
זה אלבום של מקוריות שלא נשמעת מחושבת -מרגיש פרוע, לא צפוי, וכמעט לא מלוטש בכוונה. Geese לוקחים אלמנטים של פוסט-פאנק, רוק אלטרנטיבי, גלאם ואפילו קלאסי ומחברים אותם בצורה שמרגישה אינטואיטיבית. זה נשמע חדש בלי לנסות “להמציא מחדש” שום דבר.
המבקרים התלהבו במיוחד מהכריזמה של הסולן קמרון וינטר: שירה תיאטרלית, מוזרה לפעמים, אבל מלאה ביטחון. זה נותן לאלבום אופי ברור. אתה שומע שיר ויודע מיד שזו Geese.
Getting Killed הוא ההיפך ממסחרי. . יש בו מבנים שבורים, שירים שמתפתחים לכיוונים לא צפויים, וטקסטים שלא מנסים להיות ברורים או קליטים מדי. למרות שהוא נשמע כאוטי, האלבום מאוד מחושב מוזיקלית. הלהקה יודעת בדיוק מתי לפרק שיר ומתי להחזיק אותו. המבקרים ראו בזה סימן לבגרות מוזיקלית יוצאת דופן ללהקה צעירה יחסית.
בזמן שבו הרבה רוק אלטרנטיבי נשמע או נוסטלגי מדי או סטרילי מדי, Getting Killed נתפס כהוכחה שהז׳אנר עדיין חי, מסוכן ומעניין. זה הופך אותו ל”אלבום הצהרתי”, לא רק אוסף שירים טובים.
המבקרים לא הכתירו אותו בגלל להיט אחד או הפקה נוצצת, אלא משום שהוא מרגיש חי, נועז ואמיתי, משהו שקשה למצוא היום, וזה בדיוק מה שהכתיר אותו באתרים רבים – אלבום השנה.
‘Getting Killed’ אמור להספיק כדי להבהיר שניו יורק – ומוזיקת הגיטרות בכלל – חיה, בועטת ודופקת להם בדלת הקדמית. לכל הפחות, זה נחשב אלבום השנה בלי מאמץ, מה שאומר לחבורה: תישארו פרועים ותמשיכו קדימה.
