הרהורים על עצמו ועל החיים הופכים לזעקה אישית רגשנית. אוהד שרגאי, אחרי שנפלט החוצה מ"ילדי החוץ", שרגאי הולך על קאבר לשיר של הלהקה בה כיכב, מאת עילי בוטנר, מי שניהל אותו אומנותית משך השנים האחרונות. משבר אישי יכול להיות תקופה
היא "אחת כזאת" שמסתירה ביום וחושפת (בצעקות) בלילה. סובלת מאהבה נכזבת. המחשבות רצות לה באמצעות רצף פשטני של "ואולי", שאומר שהיא לא בטוחה בשומדבר. אולי יש מצב שהוא יבוא אליה, שהזמן ירפא, שהם ייפרדו ואולי הוא בכל זאת כל מה
כמה טוב שהיא באה אליו. רצה לברוח. אכזבות לתפארת. חברים שעזבו. הצילה אותו. שתסתכל לו בעיניים. אין עוד פחד. עכשיו טוב. מה זה טוב, אין כמו עילי בוטנר לתעל את הבנליה לאפיק מיינסטרימי נגיש. בתוך קהליו הוא נמצא. הביצוע השוצף
הקורונה שברה לחלוטין את שגרת חייו של המבקר. הניסיון לחזור לשגרה הזו – נתקל בקשיים. אני מבין את הצורך הדחוף. מצד שני: מישהו לוחש לי כל הזמן: אתה חייב לשמור על בריאותך. קפסולות? לא בא לי בקפסולות. מה עושים? חוזרים
באסה: גמר ללא ללי קולישקין, התגלית הגדולה ביותר של "הכוכב הבא 2020" הוא גמר חסר ולא צודק. ללי, בת 16, זמרת מעולה, אינטליגטית, היתה צריכה להיות בגמר. זו זמרת שמעניקה לכל שיר את הפנים שלה, צבע קולי בלעדי, ייחודית בהגשת
ללי קולישקין, אלה לי להב או גאיה שאקי? ההצבעה נפתחת. אני רוצה את שלושתן ברוטרדם. רק אחת תוכל לייצג את ישראל. אכן: הגיעה השעה לבחור אחת מביון שלוש הבנות בנות ה16-17 המופלאות. אנחנו בעידן חדש: בילי אייליש ככל הנראה קובעת
אחת המסקנות למתמודדים/ מתמודדות המוכשרים בשלבים הסופיים של התחרות: תבחרו שירים הכי מדויקים למידות שלכם. לא ברור כמה ההחלטה היא כולה בידי המתמודד/ת, והאם הם נכנעים לשיקולי ההפקה לגוון את התוכנית. מה שברור ששירים יותר קצביים, מצועצעים ועמוסי תנועת רקדנים
מהתחרות הזו מתפתחות כמה קריירות בטוחות. קשה להאמין שמורן אהרוני תישאר באותו מסלול מתסכל ומבאס בדרכה אחרי התוכנית. הגרסה של ל – Stone Cold המוכר מדמי לובאטו היתה ביצוע חיים מרסק. די היה להתבונן בתגובתה של השופטת האורחת, מירי מסיקה,
כשאוהד שרגאי הגיש ביצוע מרוגש של "ואם פרידה" של דיקלה, העירו לו השופטים כי בשלב הזה הוא כבר צריך לכוון את עצמו לאירוויזיון. אמדורסקי אמר לו: "שרת מושלם אבל זה הרגיש לי כמו ריאליטי". ומה התוכנית שהוא שופט בה? לא
באירוויזיון זה לא היה עובר. אתה לא יכול להרשות לעצמך לשכוח מילים בתחרות בינלאומית המשודרת למאות מיליונים. אין מצב – גם אם אתה זמר סוף העולם. דוראל סעדון הוא זמר מעולה, אבל הוא טעה ב – All Of Me, חזר
אחרי האירוויזיון בישראל, יש תחושה של אנטקליימקס לחזור לשגרה. אה, רגע, יש שופט חדש, איתי לוי. כישוריו כשופט לא מעניינים. חשוב שיהיה עלם מזמר מצליח ונעים הליכות בעל חיוך שובה. האיזון בין היפים המפורסמים לשופטים השנונים נשמר. שירי מימון שופטת
אוהד שרגאי תוקף את המתלהמים ברשת. השיר נשמע יצרי, סוער ומתלהב בפניה ישירה אליהם. לפי הקומוניקט, הפה הגדול שלהם נפתח בעקבות Home, השיר שנכתב לקובי מרימי לתחרות האירוויזיון. שרגאי מנסה להפוך את הסיפור שלו לדרמה אישית בקצב רוק מכוון מטרה
הדליפו את השיר כאילו מדובר בסוד מדינה. שידרו אותו בחלקים. הישוו את קובי מרימי לפרדי מרקורי. האירוויזיון הגיע לישראל. מייצרים ציפיות לזכיה שניה. היא (הזכיה) מעניינת את העם יותר מאשר שינוי השלטון. אני מוריד רף ציפיות, נמנע לטפוח על השכם
כותבי טקסטים לשירים מולחנים מאוהבים במילת הגוף "זה". הם מנסים להכיל בתוכה תוכן, אבל למעשה מסתירים אותו. אתה מזהה כש"זה" ממשמש ובא, אבל "לא יכול לעצור", שר אוהד שרגאי בהתלהבות. מהו הזה הזה? התקף חרדה? התשובה נמצאת ככל הנראה ב"יוצא
"היי יש ילד שצריך אותך בבית/ לחלום ולעצום את העיניים/ ואמא ששומרת רק עליו / היי/ אף פעם לא אמרת אם את גאה בי / עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי/ החזיקי את ידי/ אל תעזבי". השיר הפותח
עילי בוטנר הכפיל את ההרכב של ילדי החוץ. בהופעה בהיכל נוספו זמר וזמרת – תום גפן וגל לוגסי לאוהד שרגאי ואדר גולד. הטובים הארבעה מן השניים? אם להתחיל בשורת הסיום – לא מצאתי סיבה מוסיקלית לשינוי. המופע המושקע (תאורה, וידיאו)
הקשבתי לשיר פעם שניה כדי להיות בטוח, כי מדובר בטראומת ילדות. למה פעם שניה? כי השיר נכתב בקצב וטמפרמנט מהסוג שאינם תואמים נושא כמו זעזוע שקרה בילדות. סיפור על "בית שעומד לקרוס", "כאבים, השפלות", "ילד שצריך אותך בבית". שירים כאלה
על האלבום הכפול מתנוסס השם "מילים, לחן, גיטרות: עילי בוטנר". אז נכון: יש כאן 20 להיטים בדיסק הראשון ועוד 15 מהופעה חיה שלו ושל "ילדי החוץ", אבל אחרי עשר שנות פעילות אינטנסיביות, יכול עילי בוטנר להרגיע. הוא כבר מוכר וחביב,
