מה חבל שחוקי המשחק אינם מאפשרים הדחת שופטים. זה יכול היה להיות גימיק ריאליטי מטורף. משימה לצופים. ככל שהתוכנית מתקדמת לקראת סיומה, יורדת רמת היושבים בשולחן השופטים. אין להם מה להגיד. הם ממחזרים וממחזרים, הכי גרוע – פולטים דברי הבל
כמה צפוי: טל גינת, הזמרת האיכותית, הכי מיוחדת בתחרות הודחה ע"י השופטים עצמם. הם בחרו על פניה את יוסי שטרית, זמר מעולה כשלעצמו, ועדיין מייצג יותר ז'אנר ויכולת סלסול מאשר יכולת פרשנות. הפופוליזם ניצח גם הפעם. טל גינת היא זמרת
ריאליטי, ריאליטי, אבל יש רגעים, שצריכים לקחת משהו נגד בחילה. אלמוג קריאף שרה "לוחמת" (איציק שמלי) וסיפר כי השיר מוקדש לאימו. והנה בשידור מיקמו את אמו מולו, וזו עשתה תנועות ידיים כאילו היא רוצה לטרוף אותו. זו הייתה אחת ההצגות
ליבי כבר לא. משה פרץ ועברי לידר אהבו את הפרשנויות השקטות שלה לבלדות. שירי מימון התעקשה על "הפצצה" או כפי שהתנסחה: "רציתי שתפציצי". לא התייחסה לשירה, לביצוע היפהפה של As Tears Goes By. השופטת שירי לא הסבירה מה בדיוק המטרה בהפצצה
השופטים התפעלו מהביצוע של דניאל יפה ל – End Of Time של ביונסה. עברי לידר נסחף בסופרלטיב: "את הזמרת היחידה בארץ שיכולה לשיר ביונסה". אני לא חשבתי על ביונסה אלא יותר על ההעמדה והעיבוד הבומבסטיים שהאפילו על הזמרת. עברי לידר,
השאלה שהשופטים שאלו לאורך הפרק: "האם זה מספיק לשלב השידורים החיים"? ברור שהאודישן הבודד על מדשאות הווילה אינו יכול לספק תשובה. בהדחות הפעם, נדרשו השופטים להתייחס לכל האודישנים ולהגיע להחלטה. אם לתת ציונים לשופטים לקראת ההופעות החיות, שירי מימון –
מדוע דודו איבגי הלך הביתה? לטעמי, על רקע המסלסלים למיניהם, טובים ככל שיהיו, הוא האקס פקטור הכי מיוחד שאפשר לקבל בתוכנית הזו. יש לו מצד אחד, דימוי של השכן הכי מסכן שממול, הבחור מהמכולת של פרוספר בשדרות. מצד אחר: שנון,
האם אפשר להגיע למצב, שהשופטים יקשיבו לביצוע נטו, מבלי להכיר סיפורו האישי של המתמודד? ניקח את אלמוג קריאף בן 17 ששר "את מביאה הכל לידי דמעות" של שלום חנוך מול חיים לב טוב ששר "ארים ראשי" (גבסו-עוזרי-בעבול). שניהם הביאו את הכאב שלהם
