כמעט כל ביוגרפיה של כריס קורנל מתחילה במילה grunge, מושג המתייחס לסגנון רוק אלטרנטיבי שמקורו בסיאטל. אחרי ההופעה בהיכל, הייתי מוסיף את המינוח soul לסיפור החיים שלו, לאו דווקא במשמעות של ז'אנר, אלא של טון ואווירה. למעשה – Soulful. זו
אני לא מאוהדי טרנד החגיגות שעושים לאלבומים ישנים, אלא אם כן מדובר באלבומים אולטימטיביים מהסוג שמונחים אצלך על מדף אלבומי החובה, שהעלאתם המחודשת נדרשת בדחיפות. "רבות הדרכים" הוא אלבום הסולו השני של סלומון, שיצא ב-2005. עשר שנים אחרי, מרץ 2015,
המשורר הפופולארי חוזר עם מוסיקאי שמתווך בינו ובין המילים. הנוסחה מוכרת. יהונתן גפן עשה את זה מאז דיויד ברוזה ודני ליטני. מפתיע שרק ב-2019 הוא חבר למי שהלחין "דון קישוט", "הנסיך הקטן", "יכול להיות שזה נגמר". שם טוב לוי ליד
ממרחק השנים, האבידה נראית יותר גדולה. אבידה לשפה, ליצירה, גם לקהל, שחלקו הגדול לא היה מטריח עצמו להגיע לסתם ערב של מאיר אריאל בעודו בחייו וגם לזמרים וליוצרים, שמרגישים אולי כצאן ללא הרועה הרוחני ועושים לו מחווה בכל קצב ועיבוד.
ב – Hello ראית צונאמי של טלפונים זוהרים ושמעתי גרונות במקהלת ענק. נדמה לי שגם ליונל ריצ'י, שהקדים את המופע כדי לאפשר לקהל להגיע הביתה לראות את תוצאות מדגמי הבחירות, לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. ריצ'י ידע באיזה רגע
Queen Symphonic הוא חלק מפולחן להקת קווין מתמשך מאז מותו של פרדי מרקורי, הסולן האייקוני ב-1991. המופע מחבר בין תזמורת סימפונית בעיבודיו של המנצח ריצ'ארד סייוול עם הרכב רוק – 2 חשמליות, בס 2 מערכות תופים וקלידים ו- 4 סולני
תומר ישעיהו כמו מתכנס לתוך עצמו בישיבה. יש לו הופעה מאופקת מאוד. רעמת שיער נכבדת בעלת גוון אדמומי. פנים ששומרות על מין עצבות עמעט לאורך כל המופע. מנגן בוזוקי. גיטרה חשמלית. פסנתר-בס-תופים מאחור. לי זו היתה היכרות ראשונה בלייב, אחרי ששמעתי
"האישה שאיתי" ממשיכה ללכת אחרי ברוזה. מגיעה איתו פעם נוספת להיכל התרבות. ב-2009 חגג איתה 25. תמיד ימצאו סיבה למסיבה חוזרת. חגיגות של אלבומי מופת הפכו מקדמי מכירות יעילים במוסיקת הפופ המקומית. אין צורך במאמץ יחצני. הסולד אאוט יירשם תוך
והרי הודעה: השידורים של רדיו הנטאשות חזרו. תעברו תחנה: יש סיבה להאזין לתחנת הרדיו הפיראטית-פיקטיבית גם אחרי 25 שנה. שידורי בלה בלה חזרו מעודכנים. לשידור התפרץ ליאור אשכנזי בתפקיד הגיבור המפוצל מהאלבום הכפול – א. וקסמן, התרוצץ בשלל פרצופים נהדרים בין ארקדי דוכין את מיכה
כשהגיטרה של שלמה יידוב פגשה את הפסנתר של ענת פורט – קרה משהו שלא ניתן לתאר במילים, רק במוסיקה. אני נוגע גם בתיסכולו של המאזין-מבקר המבקש להדגים את החוויה המוזיקלית באמצעים ורבאליים. יש רגעים שזו רק המוסיקה, נטו צרוף. להאזין ולהתפעל.
יכול להיות שהתרגיל מצליח? תחיי בארה"ב ותגיחי לכאן מדי כמה חודשים. אילו היית ממשיכה בארץ – ספק אם הקהל היה מקבל אותך כפי שקיבל במועדון התאטרון ביפו בסוף השבוע אוקטובר 2019. מה שבטוח: לנינט יש גיבוי. אמריקה עדיין אינה מבטיחה לה
אחרי הקאבר ל- I Got You Babe של סוני ושר ושיר המכולת עם האורח דני סנדרסון, הגיע "שיר אהבה", שיר מקסים בפני עצמו, אבל היתה תחושה של אנטי קליימקס. מזמינים אורחים מעלים את הווליום של חגיגת ההשקה, ואז צריכים לחזור למסלול
רגע מכונן: עילי בוטנר שר. שפשפתי את עיני, עצרתי את נשימתי. חידדתי את אוזני: אכן עילי בוטנר שר. היוצר, שמעולם לא שר את שיריו, שמפזר אותם לכל העולם, וגם עולה איתם על הבמה – שר שיר אחד סולו – "מה שלא הספקתי לומר", הזכור מרן
קונצרט רוק סימפוני בהיכל התרבות? מי עושה בימינו קונצרט רוק סימפוני עם תזמורת פילהרמונית? אחרי כשלוש שעות מינוס חצי שעה הפסקה, הבנו כי אלן פרסונס פרוגקט והפילהרמונית הישראלית עשו את זה. נדמה לי שמאז שהפילהרמונית הישראלית ניסתה ב-1969 לחבור ללהקת
יש מי שאינם מוכנים לשמוע מלהקות מחווה המנסות לחקות להקות אגדתיות, עד לרגע שהם שמעו את גרסאות המחווה. קחו את קרידנס קלירווטר ריבייבל, הלהקה שקמה ב-1968 וסיימה את חייה כעבור 4 שנים. אלך על הקלישאה: גדלתי עליה. אצלי התנגן ב-1969
לאה שבת ביקשה כמה פעמים להאיר את הקהל. זיהתה פרצופים, כולם הגיעו? רצתה להרגיש סלון. גובה העינים. לקראת ב"בגלל הרוח" ירדה לאולם, הסתובבה בין השולחנות ככלה ביום חתונתה, התחבקה, התנשקה ושרה. איך היא שרה. "30 שנות יצירה" היתה הכותרת של ההופעה.
אישה תמירה יפהפיה בעלת קול מלאכי מתלחשת עם הקהל, מצטחקקת בחוסר נוחות, כאילו זו ההופעה הראשונה שלה על במה, והוא (הקהל) הדבר האחרון שהיא רוצה לפגוש באותם רגעים. בהמשך התארכו רגעי המבוכה (ביישנות?), הפסקות לא ברורות בין השירים, התייעצות עם הנגנים,
כמעט ללא חיבור לסצנת המוזיקה הישראלית/ תל אביבית, שישיית הפולק האנג'לסי, שצמחה והתמקצעה בהופעות ברחבי הארץ ובאירופה, כבר מופיעה בתל-אביב על תקן להקת חו"ל. הופעת האנגר סולדאאוט, קהל עצום, שמביע אמון במוסיקה מסוג הפולק האלטרנטיבי, שאינו מתחנן להגדרה מדויקת, מעין
אני זוכר בשנות התשעים רוקרית עבריה, שכנראה רצתה להיות ג'ניס ג'ופלין מקומית. כשסי היימן שרה במועדון לוגוס ז"ל "באת אלי ולקחת אותי אליך", שמעתי זמרת רוק, ששרה רוק בעברית, הולכת חזק עם הקצב, עושה בלוז מ"עולם תעשייתי" בנגינת מפוחית נסערת. סי היימן
כמה אפשר עוד הדודאים? הבן אסף וגם החבר לצמד, ישראל, עדיין ממשיכים להריץ את המותג. את אסף אמדורסקי וישראל גוריון שמעתי הרבה יותר פעמים מאשר את בני אמדורסקי וישראל גוריון מאז שהם יצאו לדרך בפעם הראשונה בצוותא באוקטובר 2009. הערב ביפו היה פרק המשך נוסף בהצדעה
את "אייכה" שולי רנד השאיר להדרן בסיום הופעת ההשקה ל"רצוא ושוב". הקהל דרש את השיר בצעקות, והוא קיבל אותו כאילו זה ה"להיט" הגדול שהמתינו לו. אולי שכחו, כי מדובר בקונפליקט קשה. בשיר רנד נחשף בגילוי נפש אמיתי, בטון של צער עמוק, כשהוא שר –
ננה מושקורי נפרדה מהבמה ב -2008, היא התכוונה שזו תהיה פרידה לנצח. הנצח נמשך בסופו של דבר רק כמה שנים קצרות. כששבה לבמה, היא תיארה את ההחלטה לפרוש כ"מצוקה נפשית". לדבריה, היא לא התכוונה לפרוש, אבל חשבה, שהיא צריכה להיפרד
באחת הביקורות הראשונות שלי על שלומי שבן כתבתי: "שבן הוא יוצר מוכשר ומרתק שעסוק בהתלבטויות, בחיפוש עצמו, מתרגש ותוהה, קליידוסקופ של השפעות, מספר סיפורים, שנסונייר, בעל מגע קלאסי ורוקנרולי בפסנתר. הבטחה בענק." עברו מאז איזה 17 שנה, כמספר השנים מאז השתתף
שגרת עבודה אצל נינט: חוזרת לשלוש ארבע הופעות מארה"ב. סידור קבוע. הפעם היא תחמם את אלאניס מוריסט בלייב פארק. לפני כן הרווחנו מה-זה הופעה מחממת בגן הפסגה ביפו. לא ביקשו כרטיסים בכניסה. הופעה Free. נינט בחינם היא נינט, שהייתם משלמים בשביל לשמוע
ההופעה הסתיימה במפגן דאנס. אמפי קיסריה על תקן מועדון אלקטרוניק דאנס מיוזיק. זה הגיע אחרי שאברהם טל ירד מהבמה לחבק את הוריו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע טרור בפאב הסימטא בתל-אביב, ולשיר להם את "אור אלון", שנכתב לזכרו במלאת
אוהד חיטמן שר "שיר קטן" על אהבה, על יחסים שיש לקיים על אש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא תהפוך שוב לתבערה. חוזרים לבסיס הזה של "מה שבנינו יחד כאן – זה משהו טוב כמו שיר קטן". צלילי הפסנתר, הטון הנרגש
מי שלא היה בשמחה ישראלית, צריך להתחיל עם קפה ג'לאל. אל תפתחו טלוויזיה. אל תקראו עיתונים, לא אינטנרט. תתנתקו. אופוריה? אם תשאלו אותי איזו אופוריה אני מעדיף, זו של עומר אדם שעושה סולד אאוט של 30 אלף כרטיס לאיצטדיון בחיפה תוך חצי
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
ההופעה אימתה את מה שחשתי/ חשבתי בהאזנה לאלבום השני שלה – "מערבולת". אחזור על שורות הסיום: אחת הזמרות היותר מעניינות על קו התפר שבין הערבית לעברית. ברגישות ובחוכמה, בטונים שיש בהם מן העדינות האינטימית, אך גם מן הנחישות, מצליחה לונא
מתאהב בה בכל פעם מחדש. מתמסר לשירתה בקלות, גם בלי להבין מילים. עושה לי את זה, יסמין לוי. שבעה נגנים מאחוריה צבעו את השירים בצבעים מרהיבים. יסמין לוי היא מוסיקת העולם, חוצה גבולות. נוגעת, מגעת, מחלחלת. אחרי האלבום בעברית, אני אומר
