אנחנו מתגעגעים להרד רוק אולד סקול, לבלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל, ומקבלים בתדירות גבוהה מאוד את הסקורפיונס. הרוקרים הגרמניים חזרו כדי להוכיח מדוע פרישה אינה האופציה הנכונה עבורם גם אחרי יותר מחצי מאה (52 שנים !) בדרכים, וכי יש
בהדרן הגיע Blue Skies מהאלבום Yours To Keep. אלברט המונד ג'וניור שר ללא להקה. השקט שאחרי הסערה. שיר להתאהב בקלות. זה הולך ככה: There are things I could've told you/ There's a time and a place/ Where my words, would
כשמשדכים את אביב גפן לאייל גולן לצורך תוכנית ריאליטי – זה סוג של האח הגדול במוזיקה. לא בכדי שמענו את קולו של ארז טל, שעל ההנחיה, שואל את המתמודדים שאלות אישיות מאי-שם ב"מערה" בטון המהדהד של האח הגדול. עובדים עלינו
הוא בן 81, ומוסיקאים, אפילו גדולים, כבר לא מה שהיו בגיל הזה. באדי גאי לא איבד דבר. בואו נגיד בזהירות – הוא איכשהו השתפר. הבלוז אצלו חי ומרגיש טוב מאוד. גאי עשה אלבום יוצא מהכלל כגיטריסט וכזמר. איך הבחור משתפר? פשוט
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
שמו של האלבום השמיני של קניה ווסט יכול להתפרש גם כשם החיבה של קניה ווסט גם כ – you, המתייחס לאדם אחד או קבוצה של אנשים. זוהי עמימות מעניינת, הנוגעת במהות אישיותו- יצירתו: היא מעלה את נושא היחסים בין היחיד לרבים,
מאז פריחת הטלנובלות, אני מכיר ישראלים שלמדו ספרדית. לי לא היו תוכניות מהסוג הזה, לא רק מפני שהטלנובלות הספרדיות היו מוקצות מחמת מיאוס. מאלומה ככל הנראה ראה פה ושם פרק טלנובלה, אבל גם הוא לא יגרום לי להיכנס למכינה לספרדית
הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה
חייו של צעיר בישראל נמצאים על מסלול שבין הנופים המקומיים המחוברים למלחמות וצבע אדום ובין המולת ארצות המזרח, בין ריחות אבק שריפה לריח הגשם אחרי המונסון בהודו. "טיול אחרי הצבא" – שלוש מילים הכי נדושות במציאות המקומית, ועם זאת אומרות כמעט
אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? – געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,
ההופעה הסתיימה במפגן דאנס. אמפי קיסריה על תקן מועדון אלקטרוניק דאנס מיוזיק. זה הגיע אחרי שאברהם טל ירד מהבמה לחבק את הוריו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע טרור בפאב הסימטא בתל-אביב, ולשיר להם את "אור אלון", שנכתב לזכרו במלאת
קאמל אינה ממציאה עצמה מחדש. היא גם אינה מוציאה ישן מפני חדש. אבל אם ישן – אז המהדורה החדשה של קאמל לא רק שאינה נופלת מההרכבים השונים של החבורה – היא מגיעה לרמות דיוק שמעניקות לישן עוצמה מחודשת של ממש.
אוהד חיטמן שר "שיר קטן" על אהבה, על יחסים שיש לקיים על אש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא תהפוך שוב לתבערה. חוזרים לבסיס הזה של "מה שבנינו יחד כאן – זה משהו טוב כמו שיר קטן". צלילי הפסנתר, הטון הנרגש
הסיום: אקפלה בשלישייה של השיר Killing Dragons. "קח את גופי, את הקליפה שלי….קח את שפתי הם חופשיים, והם אינם מועילים לי. כל מה שרציתי לומר נאמר. קח את ידיי הן קרות שבירות מדי מכדי להחזיק בהן. כל כך קשה להאמין
אוהד חיטמן כותב את המחזמר של חייו, נוגע במהות הקשר בין יצר ויצירה. באלבום הזה הוא מצרף חלקי סיפור אישי ותוכן רגשי, ומה שחסר למחזמר – זו העלילה. אחרי "בילי שוורץ" הנפלא ברור, שהסיפור המוסיקלי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו כיוצר. האלבום
משינה חדש הוא ציפיה לאלבום של להקת-על מקומית, כלומר – רף גבוה. שלומי ברכה ויובל בנאי הם צמד יוצרים, שאינם שולפים מן השרוול. כשהם מחדשים – יש להם בדרך כלל מה להציע. לכן – הציפיה. האלבום רובו – במצברוח מלנכולי,
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
רונית שחר שרה ב"אחרי שאת תבכי ים": "ועכשיו כשמתהפך לך העולם/ ואת רוצה להחזיק חזק/ את כל מה שקיים/ אולי תתני לזה לקרוס/ כי לפעמים בשביל לבנות/ צריך קודם להרוס את הישן". רונית אינה הורסת את הישן. הוא מדי טוב כדי
האוברטורה – כלי מיתר, עיבוד בנוסח קלאסי, מקדימה את המילים "מה משתק אותי/ מי מסתכל בי ממרומי השנים שצברתי?". מונולוג רגשני, זרם שאלות (מי אני, איפה אני?) על עבר ועתיד, תחושת עצב אישית מאוד, מתורגמת לשירה דרמטית. "מנגינה מפוחדת", הפותח
הרומנטיקן נפגש עם הנוסטלגיקן. יש למה להתגעגע, ואצל שלמה ארצי געגועים לאהבות ישנות הופכים שירים. מה היה פעם? שנלך עד סוף הסיקסטיז, ימים של סקס,סמים ורוקנ'רול? היינו שרים אז באנגלית. כשיצא ביטלס או דורז חדש, היינו מחכים נפעמים עשר דקות
אחרי ששמעתי את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן את מתן אפרת, חשבתי שלא יהיה לי הרבה מה לומר על הופעת ההשקה. טעיתי. יש עוד משהו לומר על הצמד, אחרי הסטנדינג אוביישן המוצדקים שהם קיבלו, אחרי Gypsy ו"ושום סלע" שבלזיצמן שרה
ישי ריבו מציב שלושה מרכיבים של מהות קיומו כאיש מאמין בשיר "אחת ולתמיד": "אני, אתה ויצרי". זהו וידוי של קרבה אינטימית מול "מלך חי וקיים" על בסיס תפילת שחרית ("מודה אני לפניך") השירים של ריבו נשענים לעיתים על המקורות בתלות כמעט מוחלטת. בשיר
קול מנוכר דרמטי, חדגוני, תזזיתי פונה בגוף שני לדמות נשית כמעט לכל אורכו של האלבום. רועי פרייליך ("נערות ריינס" לשעבר) מקפיד לחרוז במדויק את זרם התודעה שלו, למרות שהוא אינו מתכוון לשירי פופ סימטריים. השירים הם שברי מחשבות ואסוסיאציות פואטיות
גבריאל גרוסי מארח את ז'וקה פרפיניאן ומרסלו נמי ג'אז ומוזיקה ברזילאית – שפה אחת. גבריאל גרוסי מברזיל, ענק מפוחית, מוכיח את המשוואה עם שני נגנים ישראלים ממוצא ברזילאי: נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן והגיטריסט מרסלו נמי. צריכים לשמוע את גרוסי מנגן במפוחית כדי
ברי סחרוף עם איתמר דוארי ועומרי מור מישהו אמר לי אחרי ההופעה: אבל זה לא ג'אז. אז מה? אנחנו ב-2018. מפגשים בין נגנים מז'אנרים שונים מולידים קומבינות של ניסוי וטעייה ולעיתים – הפריייה הדדית. ברי סחרוף, רוקר ישראלי מקורי וייחודי –
אני נושם לרווחה. הסתיימה עונת הריאליטי מוסיקה. שתי תוכניות במקביל (אקס פקטור, הכוכב) – Too Much. עונש כבד למבקר, שנאלץ לצפות גם בצמד מנחים מטורללים, אסי ורותם, שהעמידו את עצמם במרכז העולם. נתנו להם חופש לעשות צחוק. הם לקחו אותו
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
ריקי בן ארי שרה "חיה לי מיום ליום", הלהיט הגדול של ריטה, ואמדורסקי לחץ כחול עוד לפני ששמע את השיר. איך? ריקי מילאה את ההוראה שלו לשיר בעברית, אחרת – כפי שהזהיר – תחטוף ממנו אדום. הכחול שלה היה על הציות. אמדורסקי
