האם ליצירות הקלאסיות “המבוקשות ביותר” יש מכנה משותף שמייצג את טעם הקהל הרחב? התשובה היא: כן, לרוב יש דפוס די ברור שמבטא מה מרגש, נוגע או מרשים את רוב האנשים — גם אם לא תמיד מדובר בטעם “עמוק” או “מתוחכם”.
באמת, כל הואלסים המוכרים והמענגים, מהואלס השני של שוסטקוביץ, סוויטת "אגם הברבורים" לצ’ייקובסקי, "הדנובה הכחולה" ו"קולות אביב" של שטראוס, ואלס מתוך "הסיליפידים" לשופן, ואלס מתוך "פאוסט" לגונו וואלס מתוך "נשף מסכות" לחאצ’אטוריאן. מקצב השלושה רבעים מחניף גם כשהוא איטי, גם
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
לפני ששלומי שבן הצטרף לסימפונט רעננה באמפי של רמת הגולן, קיבלנו קטעים מאופרות, ליתר דיוק דובדבנים מהקצפת של מבחר האופרות הגדולות. דוד זבה, מנצח הסימפונט, סיפר את הסיפורים בלהיטות יתר והזמין בעלי הקול לשיר. תחת שמי ירח בגולן בליל ט"ו
