נדב הולנדר

היא לא כותבת אליו אלא לעצמה. ליה קלמנט שרה הרהוריה ותחושותיה באינטימיות שיש בה רוגע אבל גם כאב. במוסיקה היא רוקמת בלדת ג'אז יפה. תסכול מאהבה שהייתה ואיננה הוא כאב מורכב ומעמיק. זהו תהליך שבו המציאות השתנתה, אך הרגש נשאר.

ברי סחרוף החיים עוד לא חזרו למסלולם בימוי, עריכה : רועי ברקוביץ' השיר מתאר את התחושה של תקופה אחרי משבר אישי, מלחמה או אובדן, שבה העולם אמנם ממשיך לתפקד, אבל התחושה הפנימית של האדם היא שהחיים שלו עוד לא חזרו

איזו מוסיקה מלחינים לדו-שיח עם הנשמה? האם הנשמה היא ישות עצמאית, שניתן להאניש אותה? אלון עדר שוחח איתה כשהתאים לה לחן שהיה עדיין נטול נשמה, וזוהי התוצאה – חיה ונושמת, רבת נשמה עדינה. באופן כללי, הנשמה נתפסת כמשהו שקשור למהות

האם זו ערגה למישהי מסוימת או לאהבה עצמה? גם וגם. אדם רגב שר אהבה בפשטות יפה. האהבה מספקת תחושת שייכות והבנה שאנחנו לא לבד בעולם. כאשר אנחנו חשים שאוהבים אותנו, אנחנו מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, אהבה  מחזקת את הביטחון

נתן אלתרמן תדלק תמיד את טובי המלחינים המקומיים. מיכה שטרית בחר בשיר מתוך "כוכבים בחוץ". – על יחסי הגומלין בין הדרך להלך – התפעלותו ממנה מתבטאת בהצהרה: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת". כאן חוזר מוטיב המת-החי

זוהי תוצאה של הקורונה?  מאיה משעול חוזרת על "אין מציל" עד לעייפה. בחייה לא מתרחש דבר שישנה מציאות. ממה להציל אותה? מעצמה?  זהו מבע סתמי של נואשות וחידלון המעיד אולי על מצב פסיכולוגי שבו הדוברת אינה מגיבה לכל ההיבטים הרגשיים,

תשמעו סיפור לא מיוחד, לא מענין, נדוש. קראתי השבוע שתל-אביב מלאה רווקות, חלקן כנראה נואשות, וכשהן אינן מוצאות חתן ראוי, הן מתמקדות במטרה אחת: לעשות ילד. סיגי אוחיון היא אחת מהן. מוקדנית, ממוצעת מאוד, תפרנית, רואה את החיים מבעד לחלון

בואו נכיר לילדים של ימינו את שירי נתן אלתרמן לילדים מלפני 70 שנה. יש בעיה? – שאנחנו ב-2020, עידן מיכל הקטנה ונועה קירל?  ממש אין. יש שירים ישנים שעברו את מחסום הזמן מפני שהם שירי איכות נצחיים. אני מאזין למוסיקה

אריאל הורוביץ השלם נכון לאפריל 2019. התחלתי בביקורת על "כשבאנו הביתה", המשכתי איתו בראיון  בביתי, וסיימתי בהופעת ההשקה בהרצליה. תחנות: מ"ברלין" ועד "האחזות הנח"ל בסיני" של אמא נעמי שמר. מ"האהבה מתה" שכתב לרעיתו, תמר גלעדי ועד "אהבה אנלוגית" באלבום החדש.

אלון עדר מסיים את האלבום באלתור קלידים בשיר שאומר: "זהו זה נפל דבר/ ואנחנו רחוקים/ לא השארת לי שום דבר/ וקבעת את החוקים". הוא שר את המילים בטון כואב, לחוץ מחוספס ומתכוון. זה אינו השיר הראשון על זוגיות מעורערת/ לא

שמעתי את המוסיקה הזו בעבר? אז זהו, שלעיתים נדירות מוסיקה מצליחה ליצור אצלי תחושת דז'ה וו שכזו, חוויה רגעית ובלתי צפויה, כאילו  שמעתי בעבר את הצלילים. הסולם, הצלילים שספוגים ב"ישראליות", הניחוח האתני המקומי, ההשפעה של "כוורת", העממיות שמפנה חץ אל

מעטפת הדיסק היא מַראָה (Mirror) אשר מעוותת את פני המתבונן. אין עליה שום סימן – לא תצלום, אפילו לא שורת כיתוב אחת, שתזהה האלבום עם אלון עדר. שננסה לתהות על קנקנו? מצב של אבדן זהות, ניסיון להביט במראה ולברר מי