שירים ישראלים חדשים

ינאי אלבז שר יסורי מצפון של אחרי אסון השבעה באוקטובר, שפגש אותו ואת משפחתו, כשהוא נמצא רחוק מקיבוצו המותקף. השיר מתמקד באירועים ובעצמו. ייסורי מצפון הם תחושת חרטה, אשמה או אי-נוחות נפשית שאדם מרגיש בסיטואציה, שפעל בצורה לא מוסרית, פגע

עוד בחייהם במלחמה הם כותבים את אחרי המלחמה,  ואז אחרי מותם – הם הופכים לשירים. האירוניה מקופלת בתוך מציאות אליה התרגלנו, שבכל שנה מתווספים עוד שמות למצבה הלאומית הגדולה. אחר כך מפשפשים במגרותיהם, מאתרים מילים ומעבירים למלחינים, כי גם כאן,

יש דברים שעוד לא סיפר לה. למשל? פתרונים למשה פרץ. מה כן? רק אלוהים יודע איך שברה לו את הלב. אבל בינתיים מסכים ש… תשקר לו שהכל בסדר, רק כדי שיתאפשר לספר לה איך ה"חיים שלו" הרסה "חיים שלמים". במוזיקה

שירים רבים שמוקדשים לנופלים,  בין אם הם שירי זיכרון, געגוע, או מחאה, מדברים לעיתים קרובות ברובד כללי, כמעט מופשט. הם מתארים דמות של חייל, של בן או בת, של גיבור, מבלי לציין שם, פנים, סיפור אישי. זה גורם לאובדן להרגיש

הפיוט “דרור יקרא”' שנכתב ככל הנראה על ידי דונש בן לברט במאה ה-1, נחשב לאחד הפיוטים האהובים והמבוססים במסורת השבת היהודית.  בגלל הפופולריות  והמקצב הברור שלו, הוא הולחן בעשרות לחנים – מסורתיים, עדכניים, אתניים, אשכנזיים, ספרדיים, פופ, רוק, ג’אז ועוד. 

הבעיה: המאזין אינו מודע לסיפור שמאחורי השיר, ומה אהוד בנאי עושה כאן. כדי להיכנס לגן הבדידות של דביר דרורי אי אפשר בלעדיו. (*) תוגת שירתו מתקשרת למפגש  בסוג של גן בדידות שהוא מושא געגוע וחלום, שיפעים את ליבו, יחלץ אותו

מוסיקת הדאנס מנסה להתחבר לטקסט של "חפירה" עצמית. את הבריחה שלה ענבל ביבי ממחישה בקליפ מטורלל, שבו המיטה מחליפה את רחבת המועדון. הריקוד שלה הופך למסיבת המונים. המילים רצות על הקצב הזה מבלי שנוכל לרדת לעומקן. יצאתי רגע מהריקוד לעיין

ששון שאולוב את סטטיק רצים על מונולוג התנצלות שמערב פסיכולוגיה אישית במערכת יחסים. הדובר הנושא תסביך ילדות, מנסה לשכנע מישהי, שהיא אינה מתאימה לו בגלל הבעיות שלו ("אני לא מה שאת צריכה/ ביני לבין החשיכה, עוד מתנהל רומן עדיין") ובכל

קובי פרץ דוהר על "הבן של אלוהים",  שיר חפלה להילולות,  שיר ברכה (בריאות, פרנסה) ואמונה, גם מותאם לחתונה ואם אפשר גם שידוך (תמצא אישה) וקיום מצוות. תפס מרובה, לא תפס כלום. יש שטוענים שהביקורת על הפופ המזרחי מגיעה לעיתים ממקום

ה-EP הזה של אושר כהן ממוקד בשלושת שיריו בגבר הנכזב המתקרבן מול אהובתו המנותקת. השירים -כמה צפוי – עוסקים באהבה, שברון לב, געגוע. החלוקה היא לשני שירי ביאוס עצובים ("גשם", "בקבוק על המרפסת") ושיר חגיגי ("תחנונים") ב"גשם" הוא מתגעגע למאמי

פשטותו היפה של שיר אהבה בנלי. אפשר לחשוב על זה ככה: באהבה לא ממציאים מילים חדשות. כל אהבה היא אחרת, וכל אדם מביא איתו את הסיפור המיוחד שלו, את הפחדים שלו. במוסיקה זה קורה גם בשיר שאינו מתיימר טקסטואלית להמציא

הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר  זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה

מעיין ליניק רוצה להאמין "שזה מתנקה ממני".  למה מתכוונת ב"זה"? למה צמא "הלב המתגעגע". ליניק מאמינה כי ה"אתה" יבין משמעות "כל דמעה בקול דממה דקה" ויקשיב ל"צעדי איילה" של "הילדה בעולמו".  איך מטפורת הגלים משתלבת כאן? אני שואל הרבה שאלות

המילים "וכמה דמעות יש מעזה ועד לבנון" היו יכולות לשמש את טליסמאן בן נון לשיר שכולו עוסק במה שעבר על המדינה בשנתיים האחרונות, אבל "הדמעות הארציות" נשארו מיותמות מול הדמעות האישיות, החלומות, הסיוטים, ההזיות.  "כשאני בוכה מפחד אין ביני לבין

עוד לפני שהספקתי להאזין, שם השיר ("אימפריות של שקרים") נטע בי מחשבה ששרית חדד עושה מהלך של מעבר לשירי מחאה על המקום בו אנו חיים.  תקראו למחשבה אשליה או אכזבה. טעיתי בגדול: שרית נשארה באזורי הנוחות שלה – התקרבנות של

מה רוצה עדי גיגי מעצמו? מהו "הילד שבפנים" ? מה מהות הפחד? איך הלב מתקשר עם הכאב? השיר מתפקד ככלי לשאלות — לא כמנגנון של תשובות. הוא בנוי כטור של דילמות שאין להן פתרון חד-משמעי, ולעיתים אף אין להן צורך

קול רך מספר סיפור שגרתי על אהבה בבוקר אחד, משדר רגש עמוק במוסיקה שמחברת הרהורים לתחושה. חן כהן נאחז בתובנה פשוטה על זוגיות: באהבה יש הרבה מה להרוויח — קרבה, חום, משמעות — אבל יש גם פגיעוּת. כשאתה אוהב, אתה

משה פרץ חוגג כאילו הוא חי את החיים הטובים באיביזה בסאן טרופה אוו בקופה קאבנה. הביא אותה "לשתות אותו", אבל היא התחילה "לשרוט אותו" – יענו באקט מיני מזוכיסטי. התאהב בה על רקע שקיעות, נוף מושלם, מוסיקה של סנטנה. חיים

משה דץ שר את עצבונו בטקסט פואטי, המשדר רגשות של קונפליקט פנימי, תחושת בדידות וכאב אישי.  המילים מצביעות על מציאות שבה הדובר מרגיש תקוע בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מרגיש שהוא יכול. העצב הופך לדימוי מרכזי, שמלווה אותו

לא יכול להיות שאישה צעירה שמחפשת אהבה פונה למי שאיתה בתובנה " אם זה זה – זה זה/ ואם זה לא זה – זה לא זה". אגם בוחבוט, ככה לא מדברת אישה צעירה. זה משפט בוגר המוני, מאוד לא רומנטי

כמעט מחזמר השיר הזה. מתחיל כסיפור גוף שלישי – על הנסיכה ועל הנסיך שלה שיוצא נסיך "בן זונה". ממשיך בעצות שנותן המספר  –  "ואם תראו את הגברת מחייכת  תצלמו לה, היא שכחה שהיא יפה וזה אסור לה", ומסתיים בוידוי שלה

מהי אהבה "רק להיום"? צמצום סיכונים? זיקוק חוויה? יש אנשים שחווים אהבה כמשהו תלוי-רגע, כלומר, הרגש אמיתי עכשיו, אבל אין התחייבות להמשכיותו. בגישה חיובית, הביטוי עשוי לשקף גישה של חיים בהווה – אהבה שאינה תלויה בעתיד או בעבר, אלא מתמקדת

הבבון של יפו שר לה. מה שר? מי הבבון? לפי צילום העטיפה לא צריך לנחש. מה נשאר לו אחרי כל מה שעבר – שירה, מוסיקה, והוא שר לה. מה הסיפור של הבבון מיפו? השימוש בבון כדימוי לאדם אומר – התנהגות

"האם הגיוני שמה שקרה לא יחזור", שואל שלמה ארצי. שאלה מעשית הנובעת מהגיון פשוט.  "האם הגיוני ששמיים בוכים מעצמם", מתאר כבר את גודל האסון והטראומה.  "האם הגיוני שהכול יחזור לעצמו" – שאלה ריאלית מתבקשת, "האם הגיוני שהפסקנו לבכות מאהבה"  –

לדעת לאהוב – זו יכולת שמורכבת מהבנה, רגש ובחירה. זה אומר לא רק להרגיש חיבה או תשוקה כלפי מישהו, אלא גם להיות מסוגל לתת לו מקום, לכבד את צרכיו, להקשיב לו באמת ולרצות בטובתו גם כשזה דורש ממך מאמץ או

לא בוכה? לפי השיר – לפחות מדוכדכת. המאוכזבת מבטיחה לו ב"מכתב" הזה להקדיש למנוול את השיר הבא. למה התכוונה המשוררת?. לסגירת החשבון הזו, שהיא שרה בשיר הזה? רצתה שיקטוף לה תשמש. עכשיו כולם מספרים לה שלא שווה לדמוע עליו. הוא

מה שעבר לאיתי בלטר בראש בעקבות השבעה באוקטובר. שיר שעשוי כמו סרט מתח – עמוק ואפל. האירוע הטראומטי עורר אצלו דפוסי חשיבה שנשמעים ברצף השיר כאילו לא רציונלי. המוח שלו מנסה לעבד את האירוע ונזרק לכוונים שונים שמתנקזים חזרה לעצמו

שוברת לבבות, מתוקה כמו סוכריה, היום זה הלילה שלה, רוקדת כאילו הדי ג'יי זה אבא שלה. איתה הוא רוצה לברוח. זה הראש של ליאור נרקיס. בקרדיטים לשיר מופיע גם שמה של נטע ברזילי. תרמה את מוחה לסיעור המוחות כדי להוביל