שירים ישראלים

געגועים לאהבה של פעם שלא התפוגגה ואפילו התחזקה. הוא גילה לה סודות הלב. היא הזמינה לה עוד כוס קפה ולחשה לו להתקרב. אהבו "כמו בספרים ההם נסיכה ואביר בלי שריון", יענו כמו אביר אצולה סטייל ימה"ב רכוב על סוס אבל

לא חייבים מילים. יש צלילים שמנסים לגעת בציפור הנפש. זו הנפש שממשיכה לעוף, מתנגנת בנשמת האדם, נמצאת בתוכו אבל בלתי מושגת.  עמיר בניון נוגע בה. הטון הגבוה שלו הוא סיסמוגרף שרושם. מחזיר במרומז לתפילת "מודה אני" לאלוהים על שהשיב בו

כמו ההתרפקות על דיונה מימי בראשית ששולחת המיה חרישית/ תפילה לחמלה וכבוד לחלש – כך גם המוסיקה הסימטרית, שלוקחת למחוזות הואלס של השיר העברי הישן, שבהם יהורם גאון מרגיש כמו דג במים. גאון אינו מתיימר להמציא גלגל חדש. מעטים הזמרים/

"ככה זה כשמאוהבים", שר שלומי שבת, אבל דווקא השורה הנדושה הזו אינה משדרת את עומק תחושת התסכול והגעגועים ששבת מביע בשיר על מאוהב שמחזיק באור כמו שיכור עד שיעבור הלילה. אני שומע שלומי שבת קצת אחר. זהו שבת של איפוק

בואו נכיר את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח (נפטר במארסיי ב- 2006), המתופף שניגן עם אהוד בנאי בלהקת הפליטים המיתולוגית. לא חייבים לפתוח את התיק הביוגרפי שלו. די בשיר הזה. די בסיפור קטן על מפגש בין אהוד לז'אן ז'אק בעיר מארסיי.

לפאר טסי יש טנור נדיר, שהוא עושה בו שימוש לאורך, לרוחב, לגובה – פחות לעומק. 16 השירים באלבום (12 יספיקו) מגלים מעט מאוד חדש על טסי מהבחינה הזו (עומק). הוא שבוי במתכונים של טקסטים, לחנים, עיבודים ועריכה שממחזרים את מה

עוד שיר על יחסים במשבר. עוד זווית. עוד ניסיון להושיב את האוהבים מול עצמם כדי להציל את מה שקרס בינה ובינו. למרות שהמצב  נשמע גרוע מלא מושלם, מרגיש זר, הלב נסגר, היא מציע בואי ננסה "לעצור בזמן", ו – "תני

אני לא הבנתי באמת מדוע ענבר זיגדון  שרה בלשון זכר, ועוד בקול גבוה, את שיר ההיתממות הזה. מבחינתי – זה מעמעם לחלוטין את קסמו של השיר, ויש בו קסם, הגם שהטקסט הוא סוג של תובנה שטחית על הפער בין שכל

קחו את הטקסט הזה ונסו להלחין אותו. יש מצב? דליה רביקוביץ לא הייתה ככל הנראה מדמיינת שכך יישמע השיר שלה. אפרת בן צור לקחה אותו למקום שלה. שיר על חדלות כמהות. המשוררת שיחקה ב"נעלם", "עולם", "היעלמות". שיר על אי-הימצאות,  היכחדות, התכלות,

שירים הם כמו ספת פסיכולוג. שפוך את מועקתך, סדר את מחשבותיך. אור בן ברוך מבקש שקט להיות עם עצמו, להתנקות מרעשים כדי להבין שהוא ברח מעצמו ולהגיע למסקנה רטרוספקטיבית, שהוא מוכן לחזור על אותה חוויה, אפילו להיפגע וליפול כדי שמשהו

"מה קורה?" הוא משפט שהפך סלנג. "אחי, מה קורה", שואלים כדרך של "מה נשמע?" ו"מה העניינים?" לא ממש ממתינים לתשובה. סוג של פתיחת שיחה. דרור לביא לוקח את ה"מה קורה" צעד אחד קדימה למקום של סקרנות יותר מאשר שאלה. יש

ספינת האהבה של אריאל הורוביץ ממשיכה במסעה. עדיין מנווטת ללא מטרה ברורה, מגששת דרכה בסערה. הוא והיא עדיין חולמים את מה שאינם מכירים על עצמם, יש עוד רצון "לתפוס את השמיים ולהחזיק את הלילה שיימשך". החשש הכבד הוא, שזה יסתיים,

אל תרימו גבה. אני מבין את קו המחשבה של שלמה ארצי. עומר אדם הוא אולי הזמר הצעיר הכי מבוקש כיום במקומותינו. ממלא היכלי ספורט. הוא מסלסל יפה, מאוד רגשני, הזמר שמגיע ללב, לפעמים קורע אותו. הנושא מתאים  – שבור הלב

היא מגלה לו את "כל הסודות" (בעבר או בהווה?), אז איך עם נאמנות שכזו –היא הרימה מפרשים ונטשה אותו. לא רק גילתה לו את כל הסודות, אלא לימדה אותו "על החיים". מה בדיוק לימדה? שאסור להאמין למי שמגלה לך סודות,

השתיקות לעיתים שוות זהב, עדיפות על מילים, כשמדובר ביחסים. חוסכות ריבים ומתחים. שתיקות שנמשכות שנים, שתיקות קטנות, צחוקים סתומים, מבטים קצרים שעושים צמרמורות בלב ובגוף. יש מצב? אהבה ללא מילים? יחסים ללא דרמות גדולות. רננה ליש שאחראית לתמליל, הצטחקקה לעצמה

פעם כתבו ככה, הלחינו ככה, ואני נהנה לפעמים מניחוחות שירה צרופה של פעם בעידן שכל סינגר מגדיר את עצמו סונגרייטר. הכתיבה של זהר מאירי אינה ארכאית. היא חלק מהקונטקסט התחושתי שלה, ויש בה משהו טהור, נקי ומדויק, מה שלא הכי

המיית קולו של רועי  נויפלד מחלחלת מהצלילים האלה שנובעים מתחושה חלומית מול מי שבאה, עפה  וחולפת כמו פרפר שחי יום אחד,  חמקמקה לא ניתנת להשגה. רועי נויפלד שר על זמניותה של אהבה קוסמית, חומקת, חולפת. שיר פסנתר חורפי, מינורי, קול

מהו קאבר מוצלח? יש גרסאות שאינן מתעלות על המקור, אבל יש שירים שבעקבות ה"כיסוי" הם "מתגלים" מחדש, ביצוע שמעניק להם חיים חדשים. כזוהי הגרסה של עידו פורטל ואלון הילל ל"שבחי מעוז" של נעמי שמר. את "שבחי מעוז" חיברה נעמי שמר

לעולם ימשיכו לדמיין את אלוהים, להאניש אותו בדמות אדם.  מי שאינו יכול להכיל את מהות האל – מייחס לו  לעיתים תכונות אנושיות.  בשירו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" עסק נתן זך בבריאת העולם מהזווית של אלוהים תוך ניסיון לתהות על חולשותיו

בת 14? אני מבקש שתתקנו אותי אם אני טועה. האם יעלה על הדעת שנערה בגילה של אגם בוחבוט תסלסל ככה תפילת הודייה לבורא עולם כאילו בעלת נסיון חיים רב שנים? מה היא עברה בחיים ומהו מקור  יגונה, בשעה שהיא מודה

אמיתי? שיחק אותה אמיתי בשיר הזה. טון שירת הלב חזק ממילים. חנן בן ארי פונה בגוף שני בבקשה לשמור עליו מפני עצמו. הפניה לאלוהים באמצעות תפילה אינה עובדת. מחפש דרך אחרת להבין את המשמעות והתפקיד שלו בחיים. הוא מבקש את

אהבה מהי? ארקדי דוכין כתב עוד וריאציה בשפה פשוטה. מבקש לשחזר משהו מהאהבה של פעם. היום אין לו מושג מהי אהבה, אבל במצב של געגוע, בא לך לעשות משהו שיחזיר למקומות שפעם העלו את קצב הלב, רגעים של שמחה, ללא

דף יחסי הציבור מכריז על חזרתו של רוני תורג'מן לקראת אלבום חדש מזה 20 שנה. לא יודע מי החסיר פעימה. אולי השיר יגרום להפרעת קצב. לפי תצלום הסינגל  – פנים זועמות מאחורי משקפיים כהים, אתה מצפה לשיר קודר/ זועם. ואז

כמה שאהבנו קצת אחרת, מקונן הראל סקעת בשיר המצרף אותו לליגת הזמרים שבורי הלב הבוכים על מי שכבר אינה איתם. ענוגה שירת שברון הלב והגעגועים של הראל סקעת. תפור עליו הנושא הזה החוזר עד לעייפה במוסיקה המקומית של השנים האחרונות.

התחלתי מהקליפ המושקע. עשו כאן עבודה גדולה על שיר קטן. אנשים רוקדים, שמחים בין סמטאות ובניינים גבוהים. מה זה שייך לשיר? – אין לי מושג. אולי לבחור שעונה לשם מוטי טקה יש הסברים. לא הגיע שום דף שיסביר טקה Who?

אל תגידי שהכל נגמר, מקונן ליאור נרקיס. מה קרה? למה שתעזוב? החורז, אבי אוחיון, המתמחה גם בשירי דיכאון בשיטת הקונפקציה, אינו מספק תשובות. די בכך שהיא "לא מספרת" עיקרו של השיר – הגבר המתבכיין, זה שנשבר מול חוסר הודאות. הנרטיב

"גימבו ג'יי ולהקת ספא" שהלהיבו בשיר "עשיתי", אחד משירי ההיפ הופ הטובים ששמעתי לאחרונה בביצה המקומית, ממשיכים לעשות  משבי רוח רעננים, וגם הפעם  בשיר שסוטה ממסלול השגרה של הז'אנר. "אמא" עוסק ביחס האמביוולנטי לשפה העברית. מצד אחד – הקינה על

בבריחה מהמציאות יש סממנים של פחד ותקווה. בואי ניקח את הטוב שקיים לפני שהוא יימוג, הוא מציע למי שאיתו. הבריחה היא סוג של משאלה שמבטאת את החשש מפני העתיד, את המודעות לכך שהכל הפיך  ואת הרצון לשמר את הקסם העכשווי.

יש קסם ממגנט בקולה הנדיר של יובל דיין. היא כמעט אינה לוחצת. שרה באיפוק ובעידון, שהם כשלעצמם מעלים את רמת אמינות ההבעה. תקראו לקול הזה – עידון מלנכולי. יובל שרה את כאב הפרידה למי שלא ידע "לקרוא" את אהבתה אליו,