היא מגלה לו את "כל הסודות" (בעבר או בהווה?), אז איך עם נאמנות שכזו –היא הרימה מפרשים ונטשה אותו. לא רק גילתה לו את כל הסודות, אלא לימדה אותו "על החיים". מה בדיוק לימדה? שאסור להאמין למי שמגלה לך סודות, כי בסופו של דבר היא תאכזב/ תבגוד. איך הוא יכול לבקש "סוף טוב", כשמדובר באחת שבשקט פוגעת, תמיד משקרת וגם – "אהבה זה לא הז'אנר שלה". (ז'אנר? לא מצאו מילה יותר מתאימה)
אל תבקשו מדודו אהרון לחפש היגיון בשירים שהוא כותב בשיתוף עם יצרנים מבית החרושת למוסיקה ים-תיכונית. אבל אם כבר מקצוענים, שלפחות יכתבו שירים אמינים. לא די בשרבוט של רעיונות שלא נדבקים. אלא מה: הז'אנר דורש יצור 24/7 – כי יש ביקוש ליצרנים שעובדים בזה נון סטופ וממשיכים להוציא מתחת לידיהם סחורה גרועה.
המוסיקה הולכת עם קצב מחיאת כף. דודו אהרון מפעיל טנור מסלסל, אבל ממש לא נמצא בתוך השיר. טייס אוטומטי. מקצב הרגאטון מפזר תחושת סבבה. יאללה נרקוד את זה. לא קרו פה שום טרגדיות. הכנסת קטע הראפ מגחכת את השיר עוד יותר. דודו אהרון ממש לא נמצא שם, אבל בעידן שראפ הולך טוב, מכניסים גם את זה, כי באינסטנט פופ הכל הולך, וגם הצרכנים לא ממש דורשים ממך לעלות כיתה.
כל היום חושב עליה/ אני הייתי נותן לה הכל/ רק לחלום בגדול/ ואמרתי לך לא פעם/ שרגשות כבר לא קונים / אז תאמיני לי תאמיני לי/ רק איתך לומד על החיים . כל היום חושב עליה/ מגלה לי את על הסודות / ועכשיו כשאת אינך/ אין לי כבר למי לבכות
ואת יודעת מאמי/ כמה בא לי לחבק / וכשאני רואה אותך/ אני רוצה להתנשק / אז תבטיחי לי דבר אחד/ שהסוף יהיה טוב. כל היום אני חושב עליה/ היא אחת שפורשת מפרשים
ואיך היא תמיד יודעת / בדיוק איפה לגעת / גם מבלי שהיא תוריד לי ת׳בגדים / ועכשיו היא רחוקה ממני/ והרחוק הזה עושה געגועים/ אז תאמיני לי אני יודע / רק איתך לומד על החיים
קטע Rap רון כהן
אז העולם עצר מלכת , כשאמרת שאת הולכת / לא מדברת על אמת, בשקט פוגעת תמיד משקרת/ הסרט לא נגמר אבל היא קמה והלכה / כנראה שאהבה זה לא הז’אנר שלה
