שירים ישראלים

היוצר משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג האישית, חוסך כמה אלפי שקלים בשכנוע עצמי: חבל על זמנך – מכור את השירים ואת הגיטרה, שחרר תסכולים, אתה לא מי שאתה חשבת, אל תבזבז זמן על דיכאון, ציפה על המים, חייה כאן ועכשיו.

ההבטחה להישאר מגובה ב"מילה של גבר". לא יעלם שוב. יעמוד מאחורי ההבטחות. למה "מילה של גבר"? האם עד כה לא האמינה למילה שלו? פרומיסס פרומיסס? – פתרונים לדניאל סלומון. הוא חוזר אל אהבתו בדרך שמחזירה אותו לרגעים יפים. יביא לה

מה היו יוצרי המוסיקה עושים ללא שיר השירים? הנה דוגמא לשיר על בסיס הטקסט התנכ"י (שיר השירם ג')  בשיבוץ של שורות שלמות – "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי". משה פרץ ואבי אוחיון לקחו הטקסט התנכ"י, וניסו להפוך אותו

"שום דבר מזה לא הכין אותי אלייך" – למרות שהתחשלה בסיטואציות קשות בחייה – כשמדובר באובדן האהובה – לא הצליחה להתמודד. יורם חזן שר בלשון נקבה סיפורה של המקוננת.  מדוע לא שינה ללשון זכר כדי להרוויח אמינות? אלמלא קראתי את

מרסדס בנד? מתי שמעתם לאחרונה? מישהו התעניין? המתין?  איש בשורה אנוכי: ההתכנסות המחודשת של ההרכב מביאה משב רוח רענן בימים שהרוחות הטובות באזורי להקות הפופ המקומיות הולכות ומתמעטות. "דאווינים" הוא שיר של וידוי, גיחוך עצמי התפקחות והכרה בחולשות. "תפסו אתי

יקירה אינו קיים. אין לו שם, גם לא זהות. תשוקתה קיימת בתוך חלל ענק. חסרון מגע כל שהוא מעצים את הכמיהה ללא נודע כמו גם את הסקרנות. באמצעות ההגזמה ("הייתי שואלת כל אדם לשמו") ממחישות האחיות ערגה, געגוע, השתוקקות ותשוקה.

השיר במקור נקרא "גשם בשדה קרב". בגרסת הסינגל שקיבלתי נקרא השיר "גשם יורד", מה שמעוות את כוונת המשורר. בשיחה שהיתה לי עם מלחינו,  אשר ביטנסקי, הסכים להחזיר לשיר את שמו המקורי. בשיר עצמו אין ביטוי מְכַוון, שמדובר בחברים, שנפלו במלחמה,

טיול פסטורלי בכפר צרפתי בזמן שמטשטש את מה שארע בו (הסטוריה עקובת דם בעבר, ייצור יין בהווה) הוא רקע לחשבון נפש  על היחסים ביניהם. בעימות בין הזמן ההסטורי והזמן האישי – מה שטורד אותו הוא החלום שחלם עליה. השכחה היא

"אני לא כמו האלה", מנסה שיר לוי לשכנע מישהי שתחזור אליו. רון ביטון שאחראי לדבר הטקסט החלש הזה יסביר מי הם "האלה",  ומה יתרונו של המתבכיין ה"הרוס מבפנים" (שנדע שזה לא משהו חיצוני) הזה עליהם. את "ההרוס מבפנים" ניצל הכותב

יובל כספין אימץ לחלוטין את השיר המוכר ממירי מסיקה לחיקו – גם מבחינת התאמת המילים לסיפור שלו. השיר שהולך עם מסיקה מהאלבום "מירי מסיקה" (2005), וממשיך להתנוסס בפסגת הרפרטואר שלה, מתאר את האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה. הסיפור מגיע במנגינת געגועים

ולתומי חשבתי שדווקא בחורף, כשהיא חסרה – קל יותר לכתוב שיר אהבה. שירי האהבה הטובים נולדים על רקע מצוקת אובדנה, אלא שכאן – שיר/ מכתב/סמס אהבה קלוש. הנושא כל כך נשחק בז'אנר הים-תיכוני, שאתה מרגיש  טייס אוטומטי. לוחצים על כפתור,

משרבטים טקסטים לבחורים מתבכיינים על נטישת האהובה. היא קמה והלכה. הוא מתפרק ומשתתק. העיקר שיצא חרוז. "לא מחייך/ הלב דועך". יש עוד חרוז. מייצרים משהו בשביל המוסיקה. הטקסט מזמין שיר נוגה. המוסיקה – מה-זה שמחה. ים תיכוני פאנקי בעיבוד קצבי

אין אהבות מושלמות, כמו שאין פרידות סופיות. אפשר להפוך את המשפט: אין פרידות סופיות, לכן – אין אהבות חדשות מושלמות. גם אם הוא צופה שהיא תהיה עם מישהו אחר והוא ימצא אהבה – עדיין בפנים יתגעגע "עד היום האחרון"  לא

קרולינה החזירה למודעות את השיר הוותיק, שכבר העלה אבק בשירון הארץ ישראלי. השיר נחשב אחת הקלאסיקות של המוסיקה המזרחית, למרות שלא  נכתב באוריינטציה כזו. הוא נכתב ב-1945 ע"י המשורר והשחקן אפרים ויינשטין והולחן ע"י גיסו, הרופא הטברייני, חיים קוברין בסגנון

יאיר בן דוד שר המנון לפקפוק. כמפקפק ותיק, כמי שחייו מלאים יותר סימני שאלה מסימני קריאה, אני מצטרף בשיר הזה למגמת הפקפוק הגורפת. לא הכל חרטא ברטא כמאמרו של אותו נזיר. השאלה היא איך מפרשים "פקפוק"?  הפקפוק כמוטו לא תמיד

הדיאלוג הוא ניסיון לקירוב עולמות / לבבות בין החילוני לדתי על בסיס אנושי. העובדה ששניהם נמצאים על תדר תקשורתי אחד – מופלאה כשלעצמה. יש כאן גשר. כל אחד – והשיר של חייו, חמי רודנר ואיל כהן כל אחד וניסיונו לשכנע

בסינגל הראשון שלהן בעברית שרות האחיות לוז על אונס. מהסווינג הבידורי הן עוברות לדרמה כבדה. צרויה להב כתבה על שלוש אחיות הצועקות את צעקת אחותן שנאנסה ותוהות מדוע "לא תאנוס" אינו כלול בתוך עשרת הדיברות. השיר נכתב ומושר בשם שלושתן

המסקנה שסהר חגי מגיע אליה: תודה על כך  שאתה חי, קיים, נושם ושורד. אל תבכה יותר. אולי זו הדרך. אין תרופה אחרת. חייה את השגרה, אל תוותר כי גם זה כבר לא משהו, שיש עליו ביטוח. המוסיקה הקלילה הולכת בכיוון הזה.

דנה ברגר תצרף את השיר לרשימת השירים האולטימטיבית שלה. שיר להתאהב מהאזנה אחת. פשטותם היפה של המילים והלחן. תפורים במדויק למידותיה.  צרויה להב כתבה על קסם ההיוולדות. הכל נגזר מהקסם הזה, מפלא היצירה – "כל הנחלים נובעים וזורמים ממנו". מה

דולב רם ופן חזות מסתמנים כבית החרושת גדול לייצור פזמונים בז'אנר הים-תיכוני. גם דודו אהרון נעזר בשירותיהם. אולי התקנא בהצלחה של עדן בן זקן. יש כאן קו ייצור מבוקש. קונפקציה של שירי אהבה ושברונה. מזמינים לפי נושא נדרש: הנושא הכי

אבי גרייניק מתרפק על חרמנות נעורים בשיר נעים הליכות, חמים ומחויך. מה עושים כשאצל הנער מתעוררת התשוקה לאימא של החבר שלו, שבעלה הימאי נמצא רחוק מהבית. מה שקרה אז עם תאוות הנער – לגמרי לא נהיר למאזין. מה שכן ברור:

הסינגר יהלי סובול פוגש את הסונגרייטר יהלי סובול במקומות הכי מדויקים מבחינתו. שר את שיריו בלי לייפות, בגבולות שלו, בהפקה פונקציונאלית של אסף אמדורסקי. זה אלבום של מילים, של שירה במשמעות הפואטית של המילה שדורשת קריאה עוד לפני הקשבה למוסיקה.

"מכאן הדרך" – שיר מספר 10 באלבום החדש, הוא ניסיון להסביר ליורש העצר מהות החיים על פי ניסיון אישי: הדרך שעומדת לפניך מפתיעה לעיתים לטוב, לעיתים לרע. מוסר השכל נדוש, אבל ממשיך להוכיח את עצמו. באיזו נקודה נמצא דני סנדרסון

אחרי ארבעה שירים של לב שבור ודואב, הגיע אחד משועשע לריקודי מעגל – "שדות של  תירוצים". 17 השירים באלבומו החדש של עומר אדם אינם ערוכים באיזון הקלאסי טיפוסי לז'אנר הפופ הים-תיכוני של אחד עצוב שני שמח. עומר אדם יותר מתייפח

מה עוד אפשר להוסיף לדואט המקורי המוצלח של גלי עטרי וסגיב כהן? עופר פורטוגלי "החליף" את גלי עטרי בלאה שבת כדי לחדש את השיר בגרסת בוסה נובה מעוטרת בנגיעות ג'אז. פורטוגלי בחר לפרויקט "עושים ג'אז עם עופר פורטוגלי" בשירים ישראלים

הסאונד האפל, הבס המקרטע, הקולות הגבוהים, התיפוף השבטי מייצרים את הריטואל המוסיקלי לשירתה הרגועה של סמדר אקראי. גם גיטרה חשמלית אקספרסיבית משחקת תפקיד במונולוג. ההפקה המוסיקלית כמו חסכה מהזמרת את כל מטעני הדרמה שקיימים אצלה. היא יכולה ללכת על שירה

זה האופי האישי או תכונה של כל פרובינציאלי שני – שהוא מרגיש זר ומבואס בתוך חבר'ה עירוניים חוגגים?  הוא יעדיף מרפסת על בירה ופיצוחים מאשר את הניכור והביאוס במסיבה צפופה, שבה המוסיקה השחורה דופקת וכולם רוקדים בסטייל ברונו מארס. התשובה

אין כמו האלבום החדש של אביתר בנאי לתרשים מדויק של מצבו הנפשי.  גלי הקול שמשקפים תנודות הנפש. בנאי משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, רושם במדויק את רחשי ליבו, תחושותיו, מחשבותיו. מילולית ומוסיקלית האלבום הוא סיסמוגרף שבין חרדה קיומית לחיים מלאי

גילי ארגוב שר טקסט השאוב משיחת יום נדושה. כמה רע לי בעולם של פקקים, חוסר  תמימות, עשן מזהם, חיים בשקר. בעולם בו "מכרתי את עצמי יותר מדי בזול" יש מי שנותרה "השפיות היחידה". הבעיה בשיר שהוא עוסק ברפרוף בדברים שמסביב,