ביקורת סינגלים חדשים

קאבר לא תמיד נולד מצורך אומנותי לאינטרפרטציה מחדשת. לעיתים -צורך השעה מקדם ביצוע חדש. "שובי לביתך" הוא שיר שהרלבנטיות שלו מעצימה ככל שהחטופים עדיין לא שבו לבתיהם. לשיר של דליה רביקוביץ ושם טוב לוי נולדו בעבר גרסאות שונות (חוה אלברשטיין,

המדינה על תקן אהובה. אייל גולן מתרפק על עתידה הטוב. פונה אליה עם הבטחות לטוב מכאן ועד להודעה חדשה. יש כאן האנשה על בסיס קלישאות כמו "מכאב אפשר רק לצמוח". אצל אייל גולן אין מחלוקות. כאב מוביל לטוב. מלחמה תביא

עכשיו נזכרת? ישאלו את אביב גפן. עכשיו אחרי כל מה שעבר על המדינה, נזכרת לכתוב איזה "שיר מחאה" קלוש, על  כך שגנבו לך את המדינה, אבל לא את הדגל? למעשה, נאיביות היא תכונה שמאפיינת שירי מחאה של פעם. כאלה שעסקו 

מה שכל כך משכנע אצל לאה שבת זו האמת שבפשטות. כשהיא מבקשת לחזור למקום שקט של שלום נטול דאגות, היא מתכוונת לכך. המוסיקה, הטון, ההבעה אינה משקרים. שבת לקחה את המשאלה הפצועה על חלום ישן נושן, זו שמחפשת תקווה, מבקשת

מה שעושה האהבה האולטימטיבית. לאלו דימויים היא מובילה. משי, כחומר טבעי, משמש כדימוי שמייצג עידון, רכות, יוקרה ועדינות. התכונות הפיזיות של המשי – החלקות שלו, הברק הזוהר והמרקם הרך – נתפסות כמשקפות ערכים של אלגנטיות ואיכות גבוהה. בהקשרים ספרותיים או

עומר אדם התגייס לצה"ל? עושה מילואים? הזדהות עם חיילי צה"ל? אחרי המדים שלבש לקליפ, חיפשתי תשובה בדף המידע שהגיע, ונאמר שם שאדם התגייס לפרויקט של בנק מסוים, שמטרתו "לחתן את לוחמי ולוחמות המילואים היקרים שלנו"… גם זה משהו. בנק. חיילים.

התעוור הנכזב. "לא רואה כלום בעיניים", כאילו שזה לא ברור שרואים בעיניים. לאיתי לוי יש עוד שיר מתבכיין על בגידת אהובה. הלב שנאכל בלעדיה, נקרע לשניים. הכי נורא – יש מאהב-מתחרה מנגד – האם הוא "מכפר" על מה שאין לו?

ב"רוצה שלא יגיע יום שבת" טמון כל כאב הלב הנורא. נעם בתן שר מכתב מליבו של אוהב לאישה שנשארה לבד, בוכה וכואבת, לילד שיגדל בלי אבא. אם יש שירים שמצליחים לשדר את הטרגדיה של לוחמי מלחמת "חרבות ברזל" – זה

השירה הדחוסה, כמעט חסרת הנשימה, המאוד מופנמת. יסמין מועלם שרה אובדן אהבה, כחוויה רגשית עמוקה וכואבת. זהו מהלך מוסיקלי פשוט בצליל אקוסטי, שירה "עירומה" שמכילה את עומק האובדן.  ישנו ביטוי מוכר “הזמן מרפא את כל הפצעים”, אך לעיתים מדובר יותר

רומבה פלמנקו ענוגה ועגמומית מובילה את שירתו של חמי רודנר למוסיקה שאינה שייכת לשום מחוז סגנוני בדרכו המוסיקלית. שיר על פרידה טראגית בעקבות אהבה שנמוגה. מבחינת הדובר המתרפק – העתיד של של כל אחד מהם לחוד אינו מוחק את מה

באמונתו הגדולה יובל אבידן מרגיש את "אבא", אבל בפנים הוא אינו מרגיש שלם ומתחנן לתשובות לשאלות שמתרוצצות אצלו נונסטופ. יובל הוא המאמין המתוסכל, הממשיך לשאול את אלוהים שאלות, מבטא חוויה אנושית עמוקה של התמודדות עם חוסר וודאות, כאב ואף אי-צדק.

שיר דוד גדסי תוהה ותועה בדרכי אמונתו. מחבר בין לב, נשמה, שירת הבורא ובין הדרך לאהבה (של מישהי). לא מצאתי יד ורגל בטקסט הזה. הוא נשמע לא קוהרנטי בעליל. חבל כי לפי שירתו המסולסלת היפה – זוהי שירת הלב, נוגעת,

תוגת ההזדהות והקרבה מגיעה בלחן תואם. ידיד-נפש, נפגע-נפש? למי מכוון עדן חסון? גם אם המידע הזה נסתר מאיתנו, ברור לפי סולם רגש שירתו, שמניעיו  מגיעים מהזדהות רגשית עמוקה עם מושא שירתו. איך ננתח אותו? מצד אחד הצליח לנצח גם את

מה הביג דיל? אחדים מחברי הטובים הגשימו את מה שטל גבעמיר מדמיינת. בעידן הזה, יש מי שזה כבר אינו דמיון בשבילו  אלא מציאות. לא מעטים מבנינו ובנותינו הטובים התנחלו בתאילנד. אז מה התובנה? כמה נדוש- אבל עדיין עובד בצורה הכי

הקול הילדותי של דרור כהן משדר תסכול אישי וקונפליקט. בעייתה נובעת מהערכה עצמית נמוכה, חוויה מורכבת שמאופיינת בתחושות כמו חוסר ערך, ספק עצמי, ותחושת אי-מסוגלות. אדם שחווה תחושות אלו יכול להרגיש שהוא אינו ראוי להצלחה או לאהבה, או שהוא אינו

השיר מזוהה לחלוטין עם חוה אלברשטיין (אלבומה "מות הפרפר" 1968). יהודית רביץ  מאתגרת את עצמה בגרסתה החדשה במסגרת אלבום מחווה למוסיקאית, המלחינה והמעבדת אלונה טוראל, שהלכה לעולמה ב-2019. השיר נכתב אחרי מלחמת ששת הימים, והוא מתאר פרידה של זוג אוהבים,

החיים לא כמו שהיו פעם, במיוחד עכשיו. "מרסדס בנד" לוקחים את הסיטואציה להתרפקות על עבר. לעיתים העבר נתפס כמוכר, ידוע ונוח. חוויות מוכרות מספקות לנו תחושת ביטחון, בעוד שההווה והעתיד נתפסים כלא ודאיים ולא בטוחים. געגועים לעבר הטוב  מול הווה

מארינה מקסימיליאן קושרת את הציפיה לטוב בחיים שלה עם נס שיקרה לחטופים. אנסה להיכנס לראש שלה: האמונה בנס לא בהכרח שוללת את ההבנה של המציאות כפי שהיא נראית, אלא מבטאת תפיסה שהמציאות עשויה להכיל גם מימדים מעבר למוכר ולנראה. במקרים

דודי לוי קושר בין הקריירה המוזיקלית שלו ובין להקת משינה בשני שירים – האחד קאבר ל"עתיד מתוק" (של משינה) שהוא מבצע יחד עם להקת "בית הבובות" והשני – "הלהקה הקטנה מחולון", פופ נוסטלגי שמחזיר לשנות השמונים, התקופה שבה להקתו (הקטנה

"ציפורלה" שרים על ההתנגשות בין המחאה והחטופים. כל מילות המחאה מתגמדות מול הקריאה הנואשת להחזרת החטופים. החיבור ל"הביתה" עם ירדנה ארזי,  שיר מחאה מאת אהוד מנור, אשר פורסם בקריאה לנסיגת צה"ל מלבנון, נשמע ברירת מחדל מתוך ייאוש, איבוד אמון ותקווה

בן גולן מאוכזב-אהבה עצוב, שהמוסיקה מוציאה אותו לנתיב שמשדר יותר מאשר אור בקצה המנהרה. לחיות בכאב וגעגועים לאהובה שעזבה זו תחושה עמוקה ומכאיבה, שמציפה את הלב ברגשות עזים של חוסר ושל ריקנות. זהו מסע רגשי שמלווה במחשבות מתמידות על מה

שוב מגדל בבל כמשל? כשאין במה להיאחז לתאר את מצבנו, חוזרים לשם. כותב הטקסט ניסה  לדבוק במשמעויות של בבל, מדובר בסיפור מקראי המופיע בסוף פרשת נח שבספר בראשית, לאחר סיפור המבול. לפי המסופר, בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ שנער

ההתרגשות, התהיות והפחדים של יולדת לפני הלידה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הרגשית המשמעותית והמורכבת הזו. נשים  מוצאות את עצמן מתמודדות עם שאלות כמו איך תהיה חוויית הלידה עצמה, האם התינוק יהיה בריא, איך תשתנה השגרה עם הגעתו של הילד,

מה יותר קריטי בעיניה – ה"קטן" או "הגדול"? מספרים וגדלים מעסיקים את שיר זוארץ, נעה בין אפס לאחד וחצי, בניסיון לספר תסכול מיחסים, שמשמועה היא מבינה שהוא "בודק עם אחרות", ולא מוכנה להסתפק בפרחים. עוד "מכתב" מסוג השירים שהמאוכזב/ת יורד/ת

אפרת גוש מקוננת את הבקשה הבהולה לחזור הביתה בשירה של יגון. למעשה – מתחננת. מחברת כל מאזין לטראומה שמתרחשת כאן בשנה האחרונה. הזעקה לחזור הביתה היא כאן הרבה יותר קריטית מאשר תחושות של געגוע, שייכות וכמיהה למקום שמסמל בית, בין

קולו כקול של ילד תמים ששר אמת חיים שבין אמונה למציאות עגומה שיש בה שברים, שתפילת חדרי הלב אינה פותרת אותם. הקונפליקט בין אמונה באלוהים לבין משבר אישי הוא נושא מורכב ומשמעותי המעסיק רבים, בעיקר כאשר המשבר  מערער על תפיסות

למאזין הלא מיודע יש  לספק מידע, שהשיר הורכב ממיילים שאסי דיין המנוח שלח למירי מסיקה ואחרות. הטקסטים האלה לא נועדו להלחנה, אבל מסיקה החליטה בכל זאת להתאים  להם מוסיקה. היא שרה אותם בטון רגשי, בלחן שמתפתח לדאנס אלקטרוני. התוצאה היא

. אהבה להורים היא אחד הרגשות הבסיסיים ביותר שיש, אך לעיתים אנחנו חווים תהליך של התפקחות מאוחרת כלפיהם,  במיוחד כאשר אנחנו מתבגרים ומבינים יותר על חייהם, המורכבויות שלהם, והאופן שבו הם השפיעו עלינו. התפקחות מאוחרת יכולה לנבוע מהבנה עמוקה יותר

מעיין ליניק מנסה לגעת בנשמה בשירה ריחופית צנועה, המכילה את העצב והכאב על האובדן ומתכתבת עם תפילה לשינו,  כשברקע סימפול קולו של פייטן תוניסאי (מיכאל סיטבון)  הרעיון לחבר שיר איש לסאונד רוחני נשמע לי יותר כמניפולציית הפקה אקראית. המהות של