ביקורת שירים חדשים

החיים חארה, וכשבא לך לקשקש על בלגנים, אין כמו חרוזים וקצב להכניס אותך לתא וידוי מול אלפי אוזניים. על צרות אפשר לברבר בלי סוף, להיעזר בקלישאות – "החיים זה לא פיקניק" להתבכיין במטפורות – "בוער לי בחזה וזה לא מהצרבת",

מאור ביטון תוהה/תועה בדרכים שאמורות להוביל אותו אל האהבה הנכספת. מצד אחד – חוסר הידיעה איפה היא, מצד אחר הדמיון השגרתי שכבר רואה את "הצחוק הכי מתוק" וגם תסריט חריג של מרדף אכזרי אלים תמוה – "אני נמר את איילה".

"הלוויים" קוראים לעצמם המזמרים  – על שם שבט לוי, הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך שנבחר בידי ה' לעבוד ולשרת בבית המקדש. מהות ההתהדרות באצטלה הזו? רק משום שחברו לשיר שירים מן המסורת? אני מקשיב לשירת הגברים הזו

מאור כהן מאיר מסלולים שונים ביחסים בין בני זוג: השלם נבנה לא רק ממין מוצלח, אלא מהיכולת לראות (לצאת) מעבר לחלון, לאהוב בצורה הכי משוחררת (עירום מסוג שונה) גם במסלול חופש שמוליך אל אמת חיים וגם לחזור אל שגרת חיים

אכול, שתה, תהנה, תבלה  – כי מחר עלול להיות הרבה יותר רע. אז זהו, שאפילו התובנה הזו אינה קיימת בשיר. כל מה שמציע יוסי שטרית הוא – תהיה עסוק בחיים סבבה. חבק את האישה ואת הילדים, סע לכינרת, לחץ על

תאמינו להראל מויאל שזוהי תחושתו הכנה. למה להיות ציניים. הנקודה היא שסגנון הרגש-שרץ-לפני הזמר כבר לא עובד גם על מי שאינם ציניים. נצעד עד הירח, אהיה לצידך מול ים סוער וגם יש לו ממנה "הרים של זיכרונות", כאילו מדובר בזוג

זה רק  אני. זה רק אני. זה רק אני. ומה איתה בסיפור הזה?  הא, היא עובדת על ייסורי המצפון שלו. שתדע לך כמה טעית כשעזבת אותי. "אישה חכמה באה הפוך על הפוך מוציאה אותי מהשלווה". חכמה?  עם החיוך השטני שהיא

אז מה בדיוק קרה שהיא כבר לא אתו, ומה מהות השינוי שהוא עובר. מצד אחד התחיל לעשן –שזה לא משהו, נהנה מקפה, שזה נחמד, קרא ספר – אחלה, התחיל לראות חדשות – נוט ביג דיל, וגם טס "למקום יפה", שזה

טל שגב מגלה שיש אלוהים וגן עדן ושהמשיח אוטוטו כאן. מצד שני, הוא יודע שהוא לא יודע כלום. למשל: מה הן נשמות. איך זה מסתדר? פתרונים לטל שגב. בדבר אחד הוא בטוח: האהבה שיש בינו ובין בת זוגתו – לא

לשם שינוי – שיר שמתחיל בסיפור.  לא עוד קינה של גבר אומלל על שהגברת נטשה אותו, כברוב השירים בז'אנר. הבנאדם מתלבש "כמו חתן" ויוצא לדייט. המתח עולה, אלא שאז נכנסים למסלול מה-זה-משעמם. היא שואלת אותו מה עשה-ראה-אהב בחיים, בודקת אם

יניב שמלצר שר בטון נוגה ומאופק, בשירה מלודית מופלאה רבת חסד – על  בעלי אמונה. השיר הוא משחקי מילים שיוצרים את הציניות והאירוניה כלפי מאמינים, שהולכים בדרך העיוורון. הפתיחה – "בורא רצון גואל לצאן" נראית כאלוזיה לגואל רצון, שהואשם בעבירות

ללא תכנון מוקדם, השיר נוחת בימים, שמדליקים איזשהו אור בקצה המנהרה. רצה או לא רצה, אביב גפן מצטרף למי שכבר החלו לצעוד לקראת המטרה. גם אם לא נגדיר את "הללויה" כשיר פוליטי,  הוא נוגע במצב בצורה ישירה ובוטה. אין כאן

אפשר ליצור ז'אנר משנה של שירי בריחת אוהבים בתוך הז'אנר הים תיכוני. איך הכותבים אינם משתעממים למחזר? הוא מציע לה לברוח עם אהבתם. כמה מקורי. למעשה, למה הוא מציע לה לברוח? מי רודף אחריהם? מי מאיים עליהם? למה לא להמשיך

שרית חדד מתיישבת לפסנתר להפוך את שברונה של האהבה לים של דמעות. הטקסט – גובה דשא מינוס. מתייפחת לכל אורך השיר, אבל "לא זוכרת מה הפריד בינינו". איך? אירוע כה טראומטי ומסעיר נשכח מזיכרונה? היא לוקה במחלת השכחה? אנשים מספרים

מעיין זיסמן שרה על נתק בין בני זוג אחרי מערכת יחסים ממושכת. השחיקה נותנת אותותיה. היא בוחנת רציונאלית את היחסים ביניהם. למרות שבתחילת השיר היא "שוקלת" אותם, סיומו מעיד כי מבחינתה – זה סוף. השיר כתוב כדו"ח אישי יבשושי המוגש

מוקי מציע מתכון במקום מרשם פסיכיאטרי. המוסיקה היא סוג של תרופה. הוא ימתין לשחרור הגדול, לגאולה המתקרבת. בינתיים קח את עצמך בידיים, תיגע בשמים, תנשום בתוך המים, תהיה חופשי לעשות מה בראש, כי קל מאוד להיכנע לחולשות – לשינה ולפחד.

גיל רון שמע (להקות "שבע", "דיוואן הלב") שר שיר אהבה בדואי-סעודי. הסגנון טיפוסי לשירים הנכתבים ע"י מי שחיים בטבע. הנוף הוא חלק אינטגרלי מהסיפור, מהמהות הקיומית. סוג של כתיבה אל זמנית. כמוה המוסיקה – נובעת מהמרחב התרבותי בה היא נרקמת,

שנצא עם פורטיס לגן העדן שלו? למה לא. בימים טרופים אלה, כשמאבדים כיוון – ממש בא לך לחבור למסלול של פורטיס. נתייצב מול השער הזה שמוביל לטוב שבטוב, לצדפה המהבהבת, למקום שבו אדם לאדם נאור. אין כאן מפה מסומנת. הכיוון נמצא

עומר מושקוביץ שרה וידוי כואב על דעיכת  האהבה. הקלות שבה מתאהבים, הקלקול שבא אחרי, גם היופי שדוהה. האפשרויות: "לגסוס לאט ביחד/ או למות לבד בבת אחת". מושקוביץ קרובה מאוד לעצמה. במקצב האיטי הזה היא שרה את ההכרה שמשהו לא עובד

זה בערך כמו להגיד: מצאתי את שחשקה נפשי, או במילים פשוטות: התאהבתי. לא רק התאהבתי, אלא, לטעמי, היא תעבור גם את מבחן ההורים. אם ללכת רחוק יותר – היא כזו שהייתי כורע בפניה ברך ופותח קופסה כדי לשלוף טבעת. אתה

מהו העתיד של דור ה – Y? – על הפנים לפי סהר חגי. הוא טרח וערך רשימה אקראית של חבר'ה שמייצגים את הדור, מיני בעיות בהקשרים סתמיים, שיש בהם יותר סיפור אופי מאשר ניתוח עומק של מאפייני הדור הזה. "לעוז

חכמים דולב רם ופן חזות. מקצוענים באים לעבודה. הם למדו להתאים לעדן בן זקן שירים ככפפה. היא כזאת חמודה ועממית, יענו אותנטית. השכנה שממול. תיקחו חצי עם ישראל. מה הוא צריך יותר מאשר הטקסט הפופוליסטי הזה שמכיל את כל מה

נועם בנאי מתערטל בשיר נוגה על חיים ומוות. שר על מה שנשאר בסוף – ריח יום שישי, מרפסת נושמת, ארגז אחד, רסיסי חלום שבור, עץ נבול ליד אגם קטן. את התובנות לגבי סופנו הוא בחר לשיר בליווי מינימליסטי, בעיבוד שחושף

עומר אדם מנסה להתפלסף על סוף, כשברקע ניסיון להרגיע אהובה. מהו הסוף? אורי בן ארי שרבט משהו אקראי. גם ללחנים יש סוף. מבחינתו של עומר אדם – אל דאגה. הוא אינו כותב אותם. יהיו לו כמה שירצה, גם לרגעים עצובים,

הייתי בטוח, שאני עומד לשמוע קאבר ל"חייאתי" של נסרין קדרי, אבל זהו שיר חדש לחלוטין. מירי מסיקה שרה מלודרמה אישית. "אהובי התרסקתי כדי שתחבר אתה את חלקי" היא מקוננת באיפוק. האהוב כנראה לא הצליח לחבר את חלקיה, אבל הוא רוצה

סי היימן מנסה להתייחס למציאות חייהם של זוג המתבונן בתוכניות מציאות. שגרת חייהם (כביסות, בעל רעב) מול הנטייה לברוח מהמציאות באמצעות תוכנית מציאות. לפי המוסיקה והטון הנוגה, לא ברור אם זו השתתפות בצער או הבעה צינית – או משהו באמצע.

ויקיפדיה היא אנציקלופדיית תוכן חופשי מקוונת. סטיגמה – תיוג המודבק לאדם בדרך כלל שלא בצדק. האם ויקיפדיה מאופיינת בסטיגמות? לא בהכרח. הקשר בין תוכן השיר לשמו – מוטעה. חנן בן ארי את קרן פלס ערכו רשימת סטיגמות. הבקשה היא (מהכלל?

זה אביב גפן של הרמוניה נוגה ורכה בטון של בקשת חמלה. מבקש אישור מחודש לאהבה, לאושר על רקע הפער שבין עבר להווה – "אם היה אפשר לשכוח / את מה שלא שווה לזכור". מחיקת רגעים קשים בעבר עשויה להחזיר את