זה רק אני. זה רק אני. זה רק אני. ומה איתה בסיפור הזה? הא, היא עובדת על ייסורי המצפון שלו. שתדע לך כמה טעית כשעזבת אותי. "אישה חכמה באה הפוך על הפוך מוציאה אותי מהשלווה". חכמה? עם החיוך השטני שהיא זורקת לו? הוא אפילו אינו מבין למה היא מתכוונת. על מה הוא מקונן? על תמימותו? מה בדיוק גרם לו לשים על עצמו "אזיקים מברזל"? מה פשר הדימוי הקיצוני הזה? אם היה כל כך רע , אז על מה הבכי? יובל בן דוד כנראה קרא את הטקסט הזה חאפ לאפ ולא החזיר אותו לכותבת.
המוסיקה באה לעזרתו. המנגינה – מצילה חלקית. הטון הנוגה המסתלסל משכנע שיובל בן דוד שר איזושהי תחושת עומק שמקננת בו. האם זה מספיק? באמנות אין פשרות, ונדמה שבן דוד לא הלך עד הסוף.
זה רק אני שהפכתי אפור/ עם הזמן התמימות נעלמת / זה רק אני שכבר לא מאמין/ לשמיים שאומרים בחוץ הכל תכלת/ ואת זורקת לי איזה חיוך / ועכשיו לך תסתדר עם עצמך / אישה חכמה באה הפוך על הפוך/ מוציאה אותי מהשלווה/ זה רק אני שבקלות מרים ידיים / זה רק אני שוויתר על הכל / גם כשהיה לנו טוב בשניים/ זה רק אני שפחד לאהוב / כי לרגע זה טוב ואז כשנגמר/ אתה כל כך בודד הכי שהיית/ היא אומרת לי בסוף יום / אתה תבין כמה טעית/ זה רק אני כזה טיפש/ שהתרגלתי להיות חופשי מדי / כי אזיקים מברזל השאירו סימנים/ ולא יכולתי לחבק אותך בשתי ידיי/ ואת זורקת לי איזה משפט/ לך תבין למה היא מתכוונת / כשהיא אומרת שרק חלשים / סוגרים על העולם את הדלת/ זה רק אני שבקלות מרים ידיים / זה רק אני שוויתר על הכל / גם כשהיה לנו טוב בשניים/ זה רק אני שפחד לאהוב / כי לרגע זה טוב ואז כשנגמר/ אתה כל כך בודד הכי שהיית/ והיא אומרת לי בסוף יום / אתה תבין כמה טעית
