זמר קרוסאובר הוא שמצליח למזג כמה ז'אנרים או סגנונות מוסיקה, מתקשה להיות מקובע לסגנון או סגנון ווקאלי מסוים ועם זאת שואף להיות ייחודי. פעמים רבות זמר הקרוסאובר ירצה להתנסות בשניים-שלושה ז'אנרים שונים ולהשתמש בהשפעות אלה כדי ליצור סגנון משלו, לגשר
לא מפסיקים להשוות את קובי מרימי לפרדי מרקיורי. הדבר היחיד הדומה אצל שניהם הוא שפם. בכל מה שקשור למוסיקה – הדמיון פחות ממקרי בהחלט. זה לא הקול, לא המנעד. זו אינה הנוכחות הבימתית, בטח לא הכריזמה. מרימי משחק אותה אופראי. פרדי מרקיורי
מה שהוא עושה בקולו, כלומר כשהוא משייט עמו בגבהים בדרך למחוזות הרגש הנחשקים. שם, במרומי ה – high notes, חובר הקול לרגש. זה עדיין לא מספיק: תנו לג'וש גרובן את השירים הכי מוכרים ממחזות הזמר והסרטים, תזמורת של 75 נגנים,
ג'וש גרובן אינו יכול לפסוח על כריסמס מבלי להוציא משהו. המוסיקה שלו מכוננת ליעד הזה. שיר כמו Bells of New York City ממש נתפר לעונה הזו. קטע כנסייתי כמו London Hymn – גם הוא בקונטקסט הזה – הרליגיוזי. ריק רובין
