מזל טוב. אבל רגע: הפכתי והפכתי בשיר. המתחתנים נגמר בשמש, אוזו ובוזוקי. חסר המשך. חסר סוף. הגעתם עד אי יווני. חגגתם? מה במשך? הסקרנות לא ממש הרגה אותי. אחרי הכל, זה שיר חתונה משמים. שטפו את האוטו וקישטו אותו בלונים.
ממה הוא מאושר? לא נשמע מהשיר הזה שהוא עולז-עליז-מרגיש טוב. הגבר עצוב. לא מאושר – כשהוא משחרר אותה – "את כבר יכולה ללכת" , ואגב כך עדיין מתחשבן – "זה לא אני זו את שסגרת לי את הדלת שכל הזמן
מושיקו מור מתבכיין על אהבה בסכנה. ההורים שלה שמים לו רגל. הוא חייל. היא עוד בתיכון. זו ככל הנראה לא הבעיה. אחרי הכל הגבר "מתחתן" גם עם ההורים שלה. איתם לא היתה אהבה, אז הוא נלחם עליה. סיטואציה מוכרת. אבל
אופיר כהן שיגר למושיקו מור מיקבץ דימויים חדש לאהבה נכזבת, והפעם: מהעולם הכלכלי. המבואס ממנה נשאר "תפרן מרגשות", "מעקלים" לו את הלב, ברומן שלו איתה היתה "פשיטת רגל" והיחסים איתה זה כמו "להסתבך עם שוק אפור". התוצאה: ישחרר אותה "קומפלט" יענו
"במזוזה" נשבע מושיקו מור שלא תהיה לו אחרת. למה "מזוזה"? מטרת המצווה לשמש תזכורת תמידית לישראל, ביציאתם ובכניסתם לבית, שעליהם להאמין בייחודו של האל אחד ולהאמין בגמול על מצוות ועבירות. מה עניין ההתרפקות שלך על בחורה לזה? אל תשאלו את מושיקו.
