מירב הלינגר שרה שיר עצוב על הליכה לאיבוד בתוך עצמה. הכל אצלה כביכול הסתדר "אבל הבית בוער מבפנים". השאלות הנצחיות הקלשאתיות ("מי אני") לעולם אינן נענות. הנסיון למצוא תשובות בחיק האמונה – גם הוא אינו צולח ( "לא מצליחה לעבוד
השושן הצחור משמש מטפורת האי הדמיוני של מירב הלינגר, כליל השלמות. מצב אידיאלי, דבר שאינו ניתן להגשמה. היה רגע אחד כזה. ההמשך הוא ניסיון לחזור למקום הזה, לדמיין נפשה לפרח. במרכז השיר – יחסיהם, שידעו מורדות ("הפעם בה החלקנו לבור")
הטראומה שמביעה מירב הלינגר הופכת במהלך השיר למלודרמה אישית של פחד, ומצוקה נפשית. בחלום טוב לה. בחיים – אימה. זה מגיע עד האשמת אלוהים במה שעובר עליה. הטקסט מרומז מדי. המאזין חסר מידע מה הוביל את הלינגר להתפרצות בסוף השיר.
