הכל יגמר רע. אנשים עדיין חולמים, אבל הכל לשווא. כולם שונאים את כולם. החיים שלהם הם הפסד ידוע מראש. "דפוק אותם, אלץ אותם לשלם", אלה חוקי המשחק. "אם זה לא הם, זה יהיה אנוכי"
למה אני צריך לדעת את זה? האם זה לא ברור כשמש? מרטי שטרובל שולח בהמנון המיזנתרופ תזכורת למי שחי בתחושה שיש איזשהו אור בקצה מנהרת השנאה והאלימות.
השיר מושר ללא נימת ייאוש, בטון מפוכח, המוסיקה היא פופ הרמוני שנוגע בשישים, בשכבה של קולות מתיידדים, מתחבר לקראת סיום לפסיכודלי. המהלך המלודי הרמוני עורר בי איזשהו דג'ה וו למוסיקת הפופ של ימי הבירדס, הביטלס ונערי החוף. הקליפ של שטרובל מעיד על הקלילות המחויכת שהוא מתייחס לנושא. לא לוקח ללב ולריאות, כי המצב הוא כזה שאי אפשר לשנותו. אולי עצם קיומה של המוסיקה היפה הזו היא המפלט מפני הביאוס.

Savage and brutal, yes my friend/ That’s how it’s all gonna end/ People still dreaming but it’s all in vain/ Their life was always a losing game/ Savage and brutal, that’s the way/ Fuck them up, make them pay/ If it’s not them then it’s gonna be me/ That is how it's always gonna be/ Everyone hates everyone/ Don’t you know/ Since time begun/ Everyone hates everyone