בטח שהיו ציפיות גבוהות אחרי Privateering.  בשורה התחתונה – הרף נשאר גבוה, אולי אף עלה בסנטימטר או שניים. מישהו תיאר את המוסיקה של מארק קנופלר (או נופלר) כיין מבציר טוב, מהסוג שהולך ומשתבח עם הזמן. טעם אלבומו השמיני הוא כזה. כל לגימה עושה חשק לעוד לגימה.
אחד עשר שירים. כדאי להגיע לגרסת הדלוקס ולקבל עוד ארבעה. מספר סיפוריו, ביניהם על הסופרת הבריטית בריל ביינברידג'  Beryl Bainbridge והמשורר הבריטי באסיל באנטינג  Basil Bunting. שיר הפתיחה Laughs and Jokes and Drinks and Smokes מתחיל בקצב שמזכיר את Take Five של פסנתרן הג'אז דייב ברובק, לפני שהוא סוטה לפולק קלטי, סגנון שקובע את הטון באלבום. קנופלר שר על חופש של להיות צעיר מבלי לשקוע בנוסטלגיה מתוקה.
גאיי פלטשר, האיש שהיה איתו ב"דייר סטרייטס" נמצא ברשימת הקרדיטים כמפיק שותף וכנגן קלידים. המוסיקה נעה על נתיבים שונים של קלטי, ג'אז, קאונטרי ופולק.  קנופלר  נשמע יותר סטורי טלר מאי פעם. בשירים אחדים מזכיר את  ימיו ב"דייר סטרייטס". שיר כמו Mighty Man הוא דוגמא לאהבת הבלדה הקלטית. אוריינטציית הפולק קיימת גם בדואט הרגוע עם רות' מודי, זמרת הסופרן מלהקת הפולק הקנדית The Wailin' Jennys בשיר Wherever I Go בעיבוד יפהפה לגיטרה חשמלית ולסקסופון. (ניגל היצ'קוק). קנופלר מספר את סיפוריו בנימה מאופקת כקשיש בבר אפלולי. הסיפור (המאופק) של Silver Eagle חוזר בנתיבים בטוחים לדייר סטרייטס. ב"אורות טאורמינה" Lights of Taormina מנשבת רוח בוב דילנית. שיר בלתי נשכח.
לא. אני לא מצפה שמארק קנופלר ימציא עצמו מחדש. שיישאר עצמו. הוא הכי טוב בתפקיד עצמו, בטון הזחוח והמאופק, בעיבודים האלגנטיים, בתערובת הזו של בלוז וקלטי. אלבום של שירים ללא זמן, שיישמעו נפלא עוד 50 שנה.

וידיאו: מארק קנופלר על Tracker