אלבום רביעי לחבורת האינדי האירית, שמגיע 3 שנים אחרי Beacon. הוא נפתח בשיר שיצא כסינגל "Are We Ready?". שומעים קולות של ילדים כמבוא לשירה בקולות גבוהים, ובהרמוניות גרנדיוזיות, שיר שמביע  דיעה  נגד התרבות הצרכנית: "All the stores are bored with all your money/ We follow what's to come/ That's what they sold to me"
גם השיר השני "Bad Decisions" עוסק במטרד חברתי – ביקורת על ההשפעה של הרשתות החברתיות על הדור הצעיר. המוסיקה מזכירה דיסקו שנות השבעים.
לקראת סיום האלבום, אלכס טרימבל, סולן הלהקה שר על הספקנות שלו בדת מאורגנת בשיר "Good Morning" – "אני לא אהיה תלוי במשהו על טבעי/ לא אעמיד פנים שזה טוב בשבילי". קול הפלצט שלו נתמכים  בדאנס-פופ קליט, שיר שאינו דורש האזנה שניה כדי שיכריזו עליו ביג היט. זה מחזיר אותי להגדרת ה"אינדי" שמתלווה לדפי יחסי הציבור של הלהקה. רוב האלבום נשמע מחזור של דיסקו ורוק שנות השמונים, משהו מאזור "סאטרדיי נייט פיבר" משנת 1977, בטח לא "אלטרנטיבי", מתרחק גם משני האלבומים הראשונים של הלהקה מתביית על פסקול disco fever במיוחד בשיר כמו Bad Decisions.  ועדיין זה אינו אז אלבום פופ רטרו סוונטיז במובהק. העיבודים, החיבור בין גיטרות לסינתיסייזרים מציגים אוריינטציה של ניסיון להישמע בכ"ז עכשווי במיוחד השיר Ordinary:
"Go ahead, just cover it up/ Let's pretend we're ordinary/ We could be in heaven/ But it's never enough/ It's mine"
שיר שעוסק במישהו (סלב) שחי חיים מופרעים ומוגזמים ומנסים להעמיד פנים של אנשים רגילים.
בשורה התחתונה, Two door Cinema Club עשו כמעט מהפך בסגנון שלהם. מה רע? יש אפילו משהו חיובי ביציאה מאזורי נוחות, אלא שכאן יש זניחה של ממש של הקו המוסיקלי שבנה את תעודת הזיהוי האומנותית של החבורה.

01 (Are We Ready? (Wreck
02 Bad Decisions
03 Ordinary
04 Gameshow
05 Lavender
06 Fever
07 Invincible
08 Good Morning
09 Surgery
10 Je Viens De La

?Two Door Cinema Club – Are We Ready