אחרי תריסר שירים, אני כותב את השורות הבאות: רמי פיינשטיין הוא סינגר-סונגרייטר שבוחן עצמו על רקע השגרתי והנדוש, בניסיון לפענח – איך להיות אחרת. המוסיקה היא, אגב, תשובה אחת (איך להיות אחרת)
השיר השלישי "מעגלים" נוגע בשגרה הזו. "רצים רצים מחפשים קופצים יוצאים ולא מתרצים" המוסיקה לעומת הטקסטים אינה מבאסת. היא קולחת, אופטימית מתובלת ריתם נ' בלוז.
גם "גלגלים" המוריד הילוך –  ניסיון לבחון את מעגלי השגרה דרך המחשבה עליה. גם כאן – "גלגלי המחשבה" אינם משדרים מועקה.
ב"היא אוהבת את הלילה", פיינשטיין מתפלסף על החיים האורבניים בגוונים פאנקיים בלוזיים.
"סרטים אמריקאיים" מוביל לפער בין התחושה/ אשליה למציאות. כל יום אתה מתעורר עם משהו אחר שהלב אומר. האם הוא (הלב) מספק את התשובות לשאלות הטורדות?
רמי פיינשטיין תועה ותוהה בדרכי החיים והלב, נע ונד בין מצבי מועקה לאור שבקצה המנהרה, מנסה להימלט כל עוד נפשו בו מהנדוש. לא תמיד מצליח.
ב"מישהו חייב להישאר כאן" שר פיינשטיין בקלילות נסבלת על שגרת חייו. הטקסט מנסה לדלג מעל הנדוש בהומור מעט ציני ואינו מצליח. "יכול להיות הרבה יותר גרוע, לפחות אני יודע לצחוק, מישהו חייב להישאר כאן כדי שכולם יגיעו רחוק" אינו הגיג להתפאר בו. מילים, מילים, מילים. ובעיקר פרוזה, פחות שירה. הלחן, העיבוד הפאנקי בראס סקשן רך, הטון המפוייס-מחוייך מצמצמים את נזקי הפלסף האישי העקר.
משהו יותר משכנע ב"יום גדול" – רוחו טובה עליו בהומור קל בקצב פאנקיי א-לה סטילי דאן. פונה לציבור המבואסים ברוח עולצת. תלכו על שקרים לבנים. הם עוד יפתיעו. מוסיקה: משדרת אופטימיות מחייכת ומחויכת. אהבתי את התזמור המהוקצע, ג'אז רוק קופצני שמשרת את הזמר.
ב"סכינים קטנות" על הפער בין מה שאפשר להציע לבין מה שהוא – יוצא פיינשטיין באזהרה איך להתייחס אליו – מחשש שהוא יכול "לשבור לכם משהו על הראש". מה שהוא זקוק – "רגע שקט, מטריה אוהבת" – דווקא הקטע הזה בשיר הוא רוקנ'רול סוער (בעיבוד בפתיחה יפה –צליל כלי מיתר היוצר מתח לפני המעבר לקצב) מהשירים הטובים בדיסק.
"ספירת מלאי" – הורדת הילוך לשיר סלואו טמפו אמוציונאלי אותנטי על מה שהיה בינו-בינה, מה שנשאר מזה.
פיינשטיין ספוג השפעות. הצליל הפולק אקוסטי המסורתי במנגינה צנועה, שאינה קורצת ללהיט – מלווה את "דברים שצריך לחפש" – גם כאן התייחסות אישית לשגרת החיים בעיר הגדולה, בנסותו לברוח מהעדר.
מצד אחר הפאנקי עם אלמנט אפרו-קאריבי שמלווה את "הפקת לקחים" – ביאוס מהול בחיוך על האכזבה בניסיון לעשות רושם על משהי, שאולי תהיה  המתאימה לו הפעם .
מורכב ומיוחד יותר "אם אתה לא נוגע" – בחינה עצמית (של מצב ה"לבד") על רקע מסיבת יום הולדת בעיבוד בראס גרובי שמתפתח לגוספל.
אקורדים שקטים של סיום ב"אם אפשר" – שיר פסנתר על מי אני ולמה אני (לא איש מכירות, לא צייד) ומה הייתי  רוצה שיהיה ביני ובינה כדי לעשותה מאושרת. תוספת יפה של צ'לו (מאיה בלזיצמן) שיר נוגה-קסום לסיום. נשמע כמעט סטנדרט מספר השירים האמריקאי.
רמי פיינשטיין ישאר כאן, כי הוא סינגר סונגרייטר בדמו, מצליח להאיר את עולמו מזוויות ראיה שונות על רקע החיים האורבניים, וגם להעניק להם פסקול אקלקטי ודינאמי, שהוא סך כל ההשפעות של פס הקול הפופ-פולק-בלוז-אפרו-פאנקי-רוק שמלווה את חיינו כאן.

מילים ולחנים: רמי פיינשטיין. עיבודים והפקה מוסיקית: דן אקרט ורמי פיינשטיין. יעוץ אומנותי והפקת שירה: משה לוי איורים: ינאי פרי

יום גדול