מיק ג'אגר חלם חלום בלהות.  הוא מטיס מטוס מלא בנוסעים שתויים ומוטרפים, ואז נוחת נחיתת אונס ומוצא עצמו מול מתים שקמו לתחייה. אווירונים, זומבים, מלחמות מעבר לים, הררי זבל, חדשות מיום הדין.
מה קורה? העיקר שהאבנים בגילם ממשיכים להתגלגל. אחרי שבע שנים ללא סינגל ובמלאת חמישים ללהקה – הרולינג סטונז נשמעת רולינג סטונז, לא דאב ולא דאבסטפ, ולא שומדבר אחר.  אנרגיה הסטונית קיימת, האפטמפו רוק בלוז שנבנה סביב הריפים ה"גולמיים" של קית' ריצ'רדס ו – Ron Wood המתכתבים עם הבלוז של מאדי ווטרס פלוס הקצב הבסיסי מהודק של צ'ארלי ווטס בתופים, וכמובן שירתו הצעקנית המחוספסת והחד-ממדית של מיק ג'אגר.
השיר שאינו רחוק מקלאסיקות כמו Exile On Main Street, האגרסיה המוכרת מ – Street Fighting Man. הבעיה היא שהוא מתקשה להמריא, נטול החיות שאפיינה את הסטונז בימיהם הגדולים. אין ספק שגם קולו של ג'אגר אינו כתמול שלשום, יצא מדי גבוה במיקס, מדי דומיננטי. ג'אגר טוען כי מדובר במשל פוליטי, אבל המסר על עולם מתדרדר מתקשה לעבור. יכול להיות שרוקר ניהיליסטי בן 17 היה נשמע יותר אמין בטקסט הזה. ג'אגר כבר בן 70, והוא נשמע איך לומר איך לומר – קצת פאסה-פטתי.
אבל בסך הכל, שיר סטונז טיפוסי עם מעבר הרמוניקה וגרוב מגניב. Doom and Gloom אולי לא ייחשב אחד הקלאסיים של הסטונז, אבל לפחות נעשה כאן מאמץ יעיל לשחזר את רוח המוסיקה שהייתה נשמת להקת הרוק הגדולה הזו, שהיא בסופו של דבר רוח של פאן.