בגר מתקשר גם היום לימים של "להקת גן עדן", כשאני הייתי מאוהב בכול מיני "דיפ פרפלים" ו"אורייה היפים" ו"סקורפיונים", ההבי מטאליסטים המלודיים  של השבעים. עם הקול הגבוה והתחושתי הטבעי שלו, נדמה לי, הוא היה יכול להגיע רחוק גם כזמר שיש לו "מה להגיד" (דוגמת ,חייל של יום אחד" מ-1988) . אבל בעברית, ובמצב תעשיית המוסיקה המקומית, בגר נתקע וחבל. והנה הפתעה:  קולו כתמול שלשום, המוסיקה פשוטה וזורמת, אבל דרמת חלום הבלהות האפוקליפטי שבגר מנסה לתאר  – על שמיים נופלים ורוחות רפאים וטירוף גדול –  לא ממש מגיעה. אבל זה מני בגר. (מילים ולחן: מני בגר)