רמי קלינשטיין הרומנטיקן דואב בטעם של פעם. בית קפה פינתי, הזדהות עם קבצן, מטביע יגונו בשיכר, אפילו ליצן על חבל דק כמו בקרקס קיים כאן ברמה המטפורית. אבל הטקסט אינו קוהרנטי: מצד אחד פיוטי מאוד, מצד שני סטייל הז'אנר הים תיכוני השבלוני – "חסרה לי ידך בידי/ מקווה שאת מאושרת"…
אלטון ג'ון נמצא בפתיחה הפסנתרנית (גם במעברים בהמשך), בלדת מלנכולית, טון רגשני, נוסקת למלודרמה בסיום. ההתרפקות הרגשית הולידה מנגינה, שתלך איתו לנצח, לב אוהב המזדהה עם אהבה עצובה, הנכסף כמו לאור בסוף מנהרת העצבות האפלולית – להגשמתה הכנה.
הפער בין הדכדוך שבבדידות לאושר הנכסף? הוי, כמה כתבו על זה שירים. אבל לעולם לא מאוחר לקונן את זה עוד פעם, וקלינשטיין אינו חושש לחזור לשנסון הישן והטוב בפרץ שהוא כה סנטימנטלי וכה קלינשטייני, שאתה מאמין לו.
מאוחר עכשיו אבל אין לי שינה/ מתיישב בקפה פינתי בשכונה/ פנים מוכרות מזמין לי שתייה/ מביט אל מעבר לרחוב/ קבצן מתקרב מבקש נדבה/ שנינו דומים ורוצים אהבה / מכוסית אחת עובר לשנייה / הולך אל מעבר למכאוב
ואז אני צועק כמה אפשר/ מסתכל מסביב ומרגיש כמו זר/ בתוך עיר שלא נרדמת/ ואת עדיין קיימת/ חסרה לי ידך בידי / מקווה שאת מאושרת / אני רק מחפש אותך בכל אחת שעוברת
בית קפה היום מסביב לשעון/ של כל מצב רוח הוא פטרון/ בחלל מתנגן עוד שיר פרידה/ מחייג שוב ושוב ואת לא עונה
ואז אני צועק כמה אפשר ..
אנשים מחפשים את האושר/ ועם קצת מזל הוא נמצא בסופו של דבר/ אך למען השם איך שומרים על הפרס / מהלכים אז על חבל דק כמו בקרקס/ מועדים ונופלים בלי מרשת ביטחון / כבר חישבתי את מה שהיה לא נכון/ מי צדק מי נפגע/ אם היה רק אפשר להחזיר לאחור/ לחבק אותך מחר
ואז אני צועק כמה אפשר…
