להיט סלואו מצמיד? בטח, אבל ליבי אינו להשתפכות הזו. כלומר נשארתי קר. שק דמעותיי נותר יבש. אורן כדורי את עידן יניב משטחים דרמת אהבה אישית כביכול כדי לייצר מלודרמת ענק – אבל בסופו של שיר – יש תחושה שהקליט-אמוציונאלי הזה עקר, מנותב כמעט במניפולציית רגש למיינסטרים רגשני ארכאי: הוא מרגיש מתמוטט, היא נשרפת מבפנים, אבל בזכותה הוא שוב קם. כל חיוך, כל דמעה שלה, היא הלב שמחזיק אותו חי. נו, שנאמין לשיאי הנדוש הזה?
הטנור הרגשני של יניב מטפס יפה בסולם הרגש, טון נקי ומסולסל, אבל זה סוג של תן לרגש ללכת לפניך, כלומר לפני המילים והאמת. תן למנגינה להמתיק את הכאב. עיבוד מיתרים במעבר עוטף את המילים והטון הכמו-טראומטיים. הסגנון הזה חי וקיים מאז ימי סאן רמו. ליבו ההומה של הרומנטיקן אינו גורם לליבי לפעום ביתר חוזקה. עידן יניב לא ייקח סיכון אפילו מחושב. הוא יישאר בסביבת הבלדה הקיטשית. מצד שני – זה כנראה הוא, אז למה שנדרוש יותר?
אני נקלע תמיד לקו הגבול/ וקרוב להשתגע/ אני מרגיש שיש לי/ עוד כל כך הרבה לתת/ אבל קשה לצעוק/ כשאין מי ששומע/ וכמה קל היום/ פשוט להתמוטט
ואת נשרפת מבפנים/ כלום לא מובן לך/ מי חשב אז/ שיהיה כל כך קשה/ אבל את, את כל מה שנשאר לי/ בזכותך אני שוב קם ומנסה
את, כמה כוח יש לך עליי/ כל חיוך, כל דמעה שלך/ את, כמה כוח יש לך עליי/ את הלב שמחזיק אותי חי
ברחובות כולם עוצמים את העיניים/ לא נותר לי רק לקום ולטפס/ על אותו החוט הדק שאת השארת לי/ שאדע שיש על מה להיאבק
כבר הכרתי בחיי עצבות ואושר/ הם מהר מאוד הפכו לזיכרון ישן/ אבל את, את כל מה שנשאר לי/ את נמצאת בקו האופק כל הזמן
