מנור שבת עושה פופ  שקוף, מלודי, ענוג, נעים. אני לא שומע דרמה בשיר הזה. זוהי בעיקר התרפקות נוגה ומאופקת בשיר מלודי שזורם על פס קול אקוסטי עתיר צלילי פסנתר – תואמת את רוח המילים – מעין נבואה על יחסים כושלים, שעתידים לעבור מהפך לטובה, כשיבוא היום.
הדוברת בשיר משוכנעת, שהאהוב יגיע לתובנות רגשיות בפתיחות, כשראשו על כתפה, ותיווצר ביניהם הדדיות רגשית. לא תהיינה סיבות אחרות לאושר – פרט לסיבה האחת – האהבה שלו והנחמה להיות לצידו.
הרגשות בשיר אינם מגיעים בסערה, לא זיקוקים ולא ניצוצות, אלא באוריינטציה של טוהר, ניקיון, שקיפות – הכול בסוג של ריחוף, עדנה ורוך. מנור שבת מצליחה להביע את התקווה הזו לאהבה טהורה ועדינה, שאין בה מקום לכשל. עוצמתו של השיר באיפוק, לא "טחינה" של רגשות כבמרבית שיר האהבה ה"ים תיכוניים", ומבחינה זו – שבת מנור עולה כיתה.