אתה אוהב אותי?

שרה

היי פידליטי
3.5/5

בטח שקיימת על הלשון הקלישאה הזה הזו – שרה מי? כי איזו זמרת בסוף 2012 קוראת לעצמה שרה. מצד שני – יכול להיות רעיון נחמד לטרנד של השמות ההם. תארו לכם מצעד פזמונים עם שושנה, יוכבד, פנינה ויפה.
קוראים לה שרה סיני, ואחרי תשעה שירים, יכול להיות שהייתי משנה את שם הדיס ק ל"הקברט של שרה", הצגה קטנה שבה שרה מציגה את פניה: התמימות, הסרקסטיות, ההומוריסטיות. בסצנה אחת – "מתרגלת את מותי" מול מלאך המוות, בטון של נועם וזחיחות. או ההצעה שלה למישהו "לשחק תפקיד בסרט" ולהגיע עד קו הרקיע בשני מקצבים שונים, הזחיחות וההומור המסוים, כשהיא שרה "אני אקפוץ מהחלון" נוכח אהבה נכזבת במקצב סימטרי נינוח.
"טרמפולינה" הוא שיר על סחטנות רגשית. היא, יותר מאשר תשכנע את המחוזר – תדחה אותו, אלא שכאן, גם מטפורית – ממתינה לה יריעת בד מתוחה, שאמורה להיות מקפצה להמשך החיים. מסוג התובנות שכל סדנת אימון הכי שגרתית תציע. נסגר חלון – תיפתח דלת, כל סיום יום – פתח ליום חדש.
שרה שרה שיר עצוב, הטון אינו "סחטני" אלא רך נוגה, ההבעה אינה דרמטית, אפילו מאופקת בתחילה, ובהמשך העצבות הופכת לכאב. שרה לוקחת את הטקסט הנדוש לחלקתה האינטימית. הלחן והמקצב של דן תורן עושים עמה ועם הטקסט חסד. ההפקה המוסיקלית של פיטר רוט משרתת את הנרטיב שלה.
הסחטנות הרגשית הנינוחה הופכת ללחץ מתון ב"אתה אוהב אותי?" – "אתה אוהב אותי, תגיד לי עכשיו ת'אמת", התפרצות רגשית בקול דרמטי נוקשה ומאוד, שמתפתח מיבשושיות סרקסטית נרגנת למצוקה דיכאונית עמוקה בקול שקופץ ("משהו נשבר בתוכי"). המוסיקה, בעיקר העיבוד העשיר של פיטר רוט, יוצרים קונטרסט מרכך, ואפילו במידה מסוימת "לא שייך", לטון המצוקה של הזמרת.
ואז במקום ההיתממות, הזחיחות במקצבים שונים, מגיע הבועט הזה, הרוקנ'רול הזה – ב"לא כועסת". איפה היית עד עכשיו, שרה? סוף סוף שומעים גיטרות. השיר נועד לכל מי שעשה לה רע, שפגע לה בנשמה. למענו היא תקפיץ טקילה על הבר. גם "מחשבות" – על מה קורה לה מרוב שעמום – הוא רוק, אבל רך מאוד לעומת קודמו.
ואז חוזרים לפופ רך משהו ב"פולטיקאי" הסרקסטי ("הייתי רוצה שיהיה לי פוליטיקאי מושחת … אבל בינתיים אני חותמת בלשכה") ושוב שינוי טון לרכרוכי מהורהר וריחופי באוריינטציה ג'אזית משהו ב"חמש דקות" על מישהו שעזב אותה בהפתעה. רוצים עוד שינוי? מה חסר? הצרפתי הזה, השנסוני. אז לסיום קבלו "אושר רגעי" על מי שמקבצת חיוכים מכל עובר ושב, במעין "הרצאה" על מהותו של המין האנושי, שמסתיימת במשפט הכי נדוש עלי אדמות: "אהבה זה כל מה שאנחנו צריכים".
האם הבנתי מי היא שרה? עדיין לא. מצד שני יש משהו יפה, אפילו בגיוון האקלקטי שלה. כדאי להמשיך להתעניין.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. שרה – שרה מהמם , נוגע וגם פוגע. כמו האמת.
    חץ בלב. וברור שמשנה אוהב/לא אוהב.
    מזקקת את ההזדקקות לשירה. יפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות