משתמשים אצלנו במילה "מְרַגֵּש" עד כדי זילותה. אבל יש רגעים שזועקים להשתמש בה: ראיתי באיחור מה מפגש אינטימי (שודר ב"רוקדים עם כוכבים") בין תומר אייזיק למתי כספי. רציתם ריגוש – בבקשה.  
תומר אייזיק הוא ילד בן 12, סובל משיתוק מוחין מלידה, משותק בארבע גפיים, מרותק לכיסא גלגלים, נעזר במטפל סיעודי. הוריו זיווה ורוני אייזיק מתחזקים מהעוצמות שיש בו, למרות נכותו הקשה. למעשה, ההתמודדות עם קשייו הוסיפה משמעות לחייהם.
תומר מיוחד: מצד אחד – ילד מאוד סיעודי. מצד אחר – ילד מאוד פיקח, נבון, שמבין, שר, קורא כותב ומת על מוסיקה של מתי כספי.
מה קורה כשפתאום נפתחת הדלת, ומתי כספי בגודל טבעי נכנס לסלון ביתו שבחולון. רק בסרט הוידיאו אפשר לראות מה קורה.  את ההפתעה הביע במשפט המאוד נבון ומתבקש: "איך הגעת לכאן"? אחרי שהתאושש, חזר אליו אפילו חוש ההומור (אמר למתי – "תחייך קצת") וגם הביטחון – להצטרף למתי ל"מקום לדאגה" (תומר: "אני לא יכול לשיר גבוה" מתי: "אז אני אשיר גבוה") ומאוחר יותר בפסנתר – ל"אמא" המוכר מריקי גל (כספי: "אני לא זוכר טוב את המילים" תומר: "אני אזכיר לך"…)
על הבקבוק ששלף אבא רוני בסוף המפגש היה כתוב: אני אוהב את מתי כספי בגלל הלחנים שלו". מתי כספי לא נשאר חייב. נדמה לי שהוא נדהם, כאשר תומר ביקש ממנו חיבוק. רגעים נדירים – שיש בהם מקום לריגוש. לא לדאגה.

תומר אייזיק מתי כספי – ברית עולם
סיפורו של מעריץ